מוחמד מוסא
בעודי שואל את סמאח אחמד, אלמנה בת 47 מעזה, על משמעות יום האישה עבורה, היא מתיישבת על שפת המדרכה ונחה מעט ממכירת הירקות ברחוב. "שום דבר," היא עונה. "זה לא אומר לי כלום."
עבור נשים בעזה, הנושא שנבחר להוביל את יום האישה הבינלאומי של 2018 – "עובדות למען קדמה" – אין הוא יותר מסיסמה. קשה לעסוק בשוויון מגדרי כאשר מוכרחות להתרכז בהישרדות.
"זה לא יום שלנו," אומרת סמאח. "זה יום של נשים שחיות מחוץ למקום הזה, נשים שיש להן זמן לחגוג." המצור הישראלי-מצרי על עזה נמשך כבר מעל עשור. חייהם של כ-70% מאוכלוסיית הרצועה, כולל נשים, תלויים לחלוטין בסיוע שמוענק להם על ידי סוכנויות הומניטריות. למחצית התושבים אין גישה קבועה למזון איכותי ובר השגה. שיעורי האבטלה בעזה הם הגבוהים ביותר בעולם – 45% מכלל האוכלוסייה. בקרב הנשים בלבד, שיעורי האבטלה גבוהים משמעותית, ו-66% מהן מובטלות, גם כאשר באמתחתן שנות לימוד שצלחו במוסדות להשכלה גבוהה.
כאשר היתה בת 18, סמאח התחתנה. לפני 14 שנים, בעלה נפטר ממחלת הסרטן. מאז, היא חיה רק עבור ששת ילדיה, שטווח גילם נע בין 6 ל-18. "בעלי מת", היא מציינת, "וכל מה שאני רוצה בחיים זה לדעת שהעתיד של הילדים שלי בטוח", היא אומרת בקול מותש ומושכת בכתפיה. על פי דיווחים של סוכנות החדשות הוואר (hawar), מרבית הנשים אשר עובדות בעזה מתפרנסות ממכירת סחורה ברחוב, או ממשרות של נותנות שירות. רובן אלמנות או נשואות לגברים חולים אשר אין ביכולתם לעבוד.
נור אל-רשאידה, בת 33, נאלצה לסגור את חנות חומרי הניקוי שלה. זאת משום שחומרי הגלם של תכשירי הניקוי אותם היא מייצרת הפכו לנדירים ויקרים מדי, כך שלא יכלה לשלם את שכר הדירה. עבור נור, ועבור נשים רבות כמותה, אין שום אפשרות לקבל הלוואה מבנק או לקבל מענק מעמותה מקומית.
"בעלי עובד כנהג מונית והוא לא יכול לפרנס את הבית ולספק את כל צרכי המשפחה," אומרת נור. "ניסינו לתחזק את העסק הזה במשך שבע שנים. אנחנו זקוקים לו על מנת שנוכל לקנות אוכל ובגדים לילדים שלנו."
דואא לובאד, אופה ומוכרת את המאפים שלה, וכך מפרנסת שמונה ילדים ובעל סיעודי. "העבודה שלה בקושי מספיקה כדי להאכיל אותי ואת הילדים שלנו ואף אחד בממשלה לא עוזר לנו," אומר בעלה.
משפחות אלו, תלויות בנשים לחלוטין. עליהן לפרנס את ילדיהן, ובו בזמן לטפל בהם. איך הן יכולות "לעבוד למען הקדמה" בזמן שהן מותשות לחלוטין?
תרגום: אינה איזנברג
עריכת לשון: סייף אבו פריחה
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.