אני חוששת לכתוב. אני רועדת. אצבעות ידיי רועדות. אני פוחדת להקליד, פוחדת לשחרר את זה, פוחדת מביקורת, פוחדת משיפוטיות.
לדבר קל יותר כי מילים נעלמות מיד כשהוגים אותן. כתיבה היא שונה. היא משאירה חותם שמוטבע במוחו של הקורא, כמו נקודות שחורות לאחר התבוננות ממושכת מדי בשמש.
אני רואה אל מול עיני תמונות מאותו היום. אני עוצמת אותן בניסיון לנער מעלי את המחשבות העמוקות והאפלות ביותר. אני נכשלת. אני רואה אותן בהירות וברורות. זה בא בהבזקים. הכל מחזיר אותי לשם. כל חושי מחזירים אותי לשם. זה כבר לא זיכרון. אני שם במעבר בין המדפים. המעבר הארור הזה.
זה היה יום חורפי. סופשבוע בחופשה בין שני סמסטרים. הייתי בחטיבת ביניים, בערך בת 11 או 12. בדיוק נכנסתי לגיל ההתבגרות, חדשה עדיין לעולם ה״חיג׳אבי״. (נשים מוסלמיות אמורות לעטות צעיף-ראש כשהן מגיעות לגיל ההתבגרות כביטוי לצניעות). גיל ההתבגרות הארור.
הייתי אז שמנמונת כפי שהייתי מיום לידתי. חיטובי גופי בלטו אפילו לפני שהגעתי לבגרות. גיל ההתבגרות הארור. נשיות מקוללת.
באותו יום, בני הדודים שלי ביקרו אותנו והלכנו יחד לחנות, סתם בשביל הכיף- 5 ילדים בגילאים 9 עד 15. כשנכנסנו, כל אחד מאיתנו הלך לחפש את הדברים שרצה. אני אהבתי עבודות יצירה, אז הלכתי לחפש את הכוננית עם חומרי היצירה. מצאתי אותה והייתי לבדי. בחנתי כל מוצר, מדבק לנצנצים ועד מדבקות.
בסוף איזור חומרי היצירה היה מדף של כלי נגינה: גיטרות, קלידים ותופים. על המדף העליון ניצבה לה גיטרה כחולה. אני מתה על גיטרות. מוסיקה ארורה. גיטרות ארורות.
אני זוכרת את הפעם שאבי ואני הלכנו לחנות כלי נגינה ופשוט נעמדתי שם, מהופנטת מהצבעים השונים של הגיטרות. לא ידעתי לנגן, רק רציתי שאחת מהן תהיה שלי.
לא הצלחתי להגיע אל הגיטרה הכחולה, אז קראתי לאחד העובדים. גובה ארור.
הוא בא, הרים את הגיטרה והעביר אותה אלי. אספתי אותה בזרועותי והסתובבתי. הוא לא עזב. אני לא שמתי לב.
זרקתי את חגורת הגיטרה סביב גופי, שולחת יד אחת כדי להגיע לקצה הצוואר הארוך שלה ואת היד השניה
מניחה על המיתרים, מנסה לנגן בגיטרה הכחולה. גיטרות ארורות. גובה ארור.
כפי הנראה, הרווח בין היד השלוחה לבין החזה שלי התאים בדיוק לידו של האיש והוא תפס בידו את השד הימני שלי. אני עדיין יכולה להרגיש את ידו המזוהמת מועכת לי את החזה. עדיין מרגישה משותקת כל פעם מחדש כשאני נזכרת באירוע הזה. נשיות מקוללת. גיל התבגרות ארור. גיטרות ארורות.
השלכתי עליו את הגיטרה. צרחתי עליו. לא העזתי לספר לבני הדודים שלי. לא העזתי לספר להורים שלי, גם לא לאמא שלי, שהיא המפלט שלי. שמרתי הכל בתוכי. ״אני חוטאת״ שכנעתי את עצמי.
אני זוכרת שפעם אחותי קראה לאמי סיפור על אישה שנאנסה. היא לא הגתה את המילה ״אונס״ בנוכחותי כי הייתי רק בת 11. היא לחשה אותה באוזנה של אמי. ישבתי שם ותהיתי מה זו המילה הזאת, עד שהסקרנות הובילה אותי לקרוא את הסיפור בעצמי בעיתון.
במשך ימים, שבועות, אולי חודשים, בחנתי את הבטן שלי. חשבתי שאולי נכנסתי להריון, התייסרתי מהאפשרות שזה יקרה. ״נכנסה להריון בגיל 11״. התפללתי את חמש התפילות המוסלמיות ועוד כמה בתקווה למחילה. ״אני בושה למשפחה הזאת״ חשבתי לעצמי. יתלחששו עלי כמו שהתלחששו על המילה ״אונס״. חברה ארורה.
האמת, אני לא מסוגלת לזכור את פניו של האיש. תווי פניו נמחקו לי מהזיכרון בשניה שעזבתי. אני מאמינה שזו ברכה. אילו הייתי עדיין זוכרת אותו, הייתי רואה אותו בפניו של כל גבר אותו פגשתי. הייתי מפחדת להראות, הייתי מפחדת להתמודד מול אנשים וחשדנית לגבי כוונותיהם.
אני זוכרת שפעם, שנים לאחר האירוע, שאלתי את אמי: ״זה בסדר שמישהי תכתוב או תדבר על הניסיון שלה עם הטרדה גופנית או אונס?״ היא ענתה:״מה הטעם? היא לא תשיג מזה כלום. היא יכולה לכתוב על זה כעל בעיה חברתית, אבל לא לספר את הסיפור שלה. היא רק תביך את עצמה״.
אבל... כן אמא. אני אסתכן בלהביך את עצמי. ואני מצטערת. הסופרת שבתוכי, זו שלא תושתק, זו שרוצה להשתמש בסיפורים שלה כדי לסייע לאחרות, מנצחת את הילדה של אמא.
אומרים שהזמן מרפא. לא, הוא לא. אני בת 21 עכשיו, כמעט 10 שנים אחרי, וזיכרון אותו יום עדיין רודף אותי כמו חזיר בר.
אני חושבת על נשים שסבלו הרבה יותר ממני. על כל הנשים שהתגייסו לומר metoo#. ושבכל זאת מאשימים אותן בכך שנפלו קורבן. ״הן קורבנות של המעשים שלהן״. לא! הן לא קורבנות של המעשים שלהן. הן קורבנות של האנשים שעשו להן עוול.
לא אכפת לי מה תחשבו עלי. אני מסרבת להיות קורבן, אני לא מוכנה שיתנהגו אלי כאל קורבן. לכן לקח לי כל כך הרבה זמן לדבר על זה, אבל התגברתי ובזה החוזק שלי. אני לא זקוקה לאישור שלכם.
תרגום: רויטל ימיני
טקסט זה נכתב במקור באתרWe are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.