אומנייה ע'סאן
בהשראת הספר "רעב" מאת רוקסן גיי
פעם צפיתי בסרט, וסצנה מסוימת תפסה אותי וגרמה לי לפקפק בכל מה שהאמנתי בו אי-פעם. זאת הייתה סצנה שבה הדמות הנשית הראשית הודתה לידיד שלה על זה שהוא אוהב אותה והוסיפה כמה האהבה שלו לימדה אותה לאהוב את עצמה. זה היה הרגע שבו צצה לי בראש השאלה: האם אני אוהבת את עצמי?
בשלב הזה, נפלתי לתוך תהום עמוקה.
אם הייתי מציירת את ריבוע הפנט שלי (תרשים שמתאר את התורשה הגנטית), הייתם מבינים שהמשקל העודף שלי הוא לא תולדה של זה שאני זוללת בקביעות מכל שלם של גלידה כשיש לי תשוקה למתוקים באמצע הלילה. שתי הסבתות שלי, שהיו אחיות, היו שמנות (שלא כמו הבעלים שלהן, שהיו אחים ורזים כמו מקל). אבא ואימא שלי התחתנו והולידו אותי. אם "ש" מייצגת "שמן" ו"ר" מייצגת "רזה", הקוד הגנטי שלי מספק שתי אפשרויות: "שש" או "שר". תעשו בעצמכם את החשבון.
חודשים פחדתי לפרסם את המאמר הזה. אבל נהייתי חסרת מנוחה מכל הדברים שרציתי להגיד. ולא משנה כמה הדחקתי את המחשבה על כך, הדחף שלי לכתוב רק התגבר. אני לא באמת צריכה להסביר את ההשמנה שלי (משימה שנמאס לי לחזור עליה שוב ושוב), אבל קיבלתי על עצמי לעשות את זה לצורך המאמר. נולדתי שמנמנה – כמו רוב הילדים. אבל שומן הינקות שלי לא נעלם בשום שלב. הוא עדיין כאן. לפעמים אני מוצאת את עצמי מאשימה בו את ההורים שלי כי אלה הגנים שלהם שבגללם אני חיה בגוף כמו שלי בעולם כמו שלנו.
שוב ושוב ניסיתי לשכנע את עצמי שאם אני לא אראה בעצמי בעיה גם אף אחד אחר לא יראה בי בעיה. אבל זה לא עבד. כי זה בדיוק ההפך.
אני אוהבת פיצות עתירות גבינה, המבורגרים עסיסיים, אורז מטוגן, גימבאפ, מזון מהיר עתיר שומן שלא דורש ממני לבשל או לרחוץ כלים או לנקות את המטבח אחר כך. כשאני מנסה לבודד את עצמי מהאוכל המנחם הממכר הזה, הוא מושך אותי בחזרה.
הצקות בבית הספר
בבית הספר היסודי הייתי "מוצקה". ואז הגעתי לגיל ההתבגרות ונהייתי פשוט שמנה. עכשיו אני שמנה מאוד; זה קרה כשנאבקתי לשרוד את הלחץ של שנת התאוג'יה שלי. (תאוג'יה הוא המבחן המסכם בתיכון, שקובע לא רק אילו תלמידים יוכלו להירשם לאוניברסיטה, אלא גם מגביל את בחירת המקצועות והקורסים.) כן, אני אוהבת אוכל. אבל אני שונאת לאכול ליד אנשים אחרים. אני מרגישה שהם מסתכלים עליי אוכלת, בודקים כמה אוכל אני דוחפת לפה – אפילו אם הם לא באמת מסתכלים. אני שונאת לאכול מול אנשים כי אני מרגישה כאילו אני צריכה להוכיח שאני לא שמנה בגלל כמות המזון שאני אוכלת.
היו שני שיעורים שפיתחתי כלפיהם יחסי אהבה-שנאה: אהבתי שיעורי ספורט כי הם לא דרשו למידה אבל שנאתי אותם כי בגללי הקבוצה שלי הפסידה בתחרויות. ואהבתי שיעורי פיזיקה בגלל המספרים, המשוואות ופתרון הבעיות אבל שנאתי אותם אחרי שהמורה שלי אמר, "אם אומניה ומאי [הרזה] היו מתחרות בריצה, למי מהן הייתה אנרגיה קינטית גדולה יותר?" התשובה הייתה: "אומניה! כי מסת המנוחה שלה גדולה יותר."
השתתפתי פעם במפגש כותבים. המארחת הייתה חברה שלי. כדי לגרום לכותבים חדשים להרגיש בנוח, היא החליטה שכדאי שנשחק את משחק האמת והשקר. כולנו קשקשנו על פתקיות דביקות ואז היינו צריכים לנחש מה השקר של כל אחד.
כשהחברה שלי קראה את ההצהרה "אני אוהבת אוכל" שהופיעה על אחת הפתקיות, היא אמרה בצחוק, "אומניה, זה את כתבת?" כולם צחקו. גם אני צחקתי, אבל זה היה צחוק מזויף. המילים האלה עדיין מהדהדות לי בראש.
החשיבות של מודלים לחיקוי
אני שמנה ואני לא מכחישה את זה. אז שלא תעזו להגיד לי, "את לא שמנה" במחשבה שבזה אתם נחמדים אליי. אתם לא! אבל לא הודיתי שאני באמת "שמנה" עד לא מזמן. התפקיד של רבל וילסון כ"איימי השמנה" בסרט "פיץ' פרפקט" נתן לי את הביטחון שהייתי צריכה כדי לקבל את עצמי כמו שאני. בסרט, הדמות מסבירה למה היא העניקה לעצמה כינוי כל-כך משפיל: "כדי שכלבות דחליליות כמוכן לא יקראו לי ככה מאחורי הגב." זה השפיע עליי עמוקות. לא התחלתי לקרוא לעצמי "אומניה השמנה". אבל קיבלתי את העובדה שזה מה שאני. אני שמנה. מאוד. ואני שלמה עם זה גם אם הייתי מעדיפה להיות שונה. ככה זה הגוף שלי. השומן שלי. הקימורים שלי. הלחיים השמנמנות והחמודות שלי. רווח הירכיים הבלתי קיים.
הרבה פעמים כשאני הולכת ברחוב ורואה אנשים צוחקים, נדמה לי שהם צוחקים עליי אפילו אם קרוב לוודאי שזה לא נכון. כשאני רואה ילדים משחקים ברחוב, אני משנה בכוונה את המסלול שלי כדי לא לעבור לידם. ילדים הם כנים באופן כל-כך תמים ואכזרי. הם לא יהססו לומר בגלוי כמה שמנה אני: "דובה! דובה! דובה!" שמעתי את זה כמה פעמים כשעברתי לידם. הצטערתי שאני לא יכולה לתפוס אותם מהרגליים, לסובב אותם מעל הראש – כמו קאובוי עם חבל – ולהעיף אותם כמה שיותר רחוק.
כשהלכתי עם חברה ואחיה בן השמונה למסעדה, הוא שאל את השאלה שציפיתי לה.
"למה את כל-כך גדולה?" הוא שאל ופער עיניים בהדגשה כשהגיע למילה "גדולה".
"אני אוכלת הרבה," עניתי. (הגעתי למסקנה שעדיף פשוט לומר את מה שהוא כבר חושב מראש ולסגור עניין.)
הוא הנהן ואז שאל, "את בהיריון?"
אחותו צבטה אותו כדי שישתוק, אבל הוא פשוט התעלם ממנה וחיכה לתשובה.
"לא," עניתי ברוגע וניסיתי לא לצחוק. "למה? אימא שלך נראית כמוני?"
"ממש לא!" הוא ענה, נעלב. "את נראית כמו אבא שלי!"
זה דווקא זיכרון מצחיק. אני אוהבת את הצורה שבה השתעשעתי עם השאלות שלו ואת הנונשלנטיות שבה עניתי לו. אבל הביטחון הזה לא תמיד שם.
איך לא לדבר עם אדם שמן
נראה שאנשים תמיד מדברים על דיאטות כשאני בסביבה, כאילו כתוב לי על המצח "צריכה דיאטה". הם חולקים כמה מעיקים עליהם הקילו או שניים המסכנים שהם צריכים להוריד. באמת! כאילו, תסתכלו עליי! זה גרוע לא פחות מאשר כשבחורה רזה מתלוננת על כמה שהיא רזה. אני אשמח לתרום לך קצת מהשומן שלי. אבל מה שבאמת מציק לי זה כשאני שומעת מישהו אומר, "אומניה, למה שלא תעשי דיאטה?" תודה רבה! אף פעם לא חשבתי על זה, באמת! לא ברור לי איך זה שהמחשבה הזאת לא עברה לי בראש!
ניסיתי כל-כך הרבה סוגי דיאטות. עשיתי ספורט והרעבתי את עצמי או שלא נגעתי בקבוצות מזון שלמות, במשך ימים – רק כדי להוכיח לעצמי ולאחרים שהבעיה לא נעוצה פשוט בסגנון החיים שלי. כלום לא עובד. כשחברה עושה את אותה דיאטה שאני עושה ומשקיעה בזה פחות מאמץ אבל יורדת עשרה קילו בשבוע ואני בקושי יורדת חצי קילו, זה מייאש נורא. הלכתי פעם לתזונאי וגם הוא הופתע שלא ירדתי את מספר הקילוגרמים הצפוי.
אני אוהבת ללכת ברגל. אני הולכת שלושה קילומטר או יותר כמעט כל יום. כשאני עושה את זה אני מרגישה חיונית, אפילו קלה. אני גם אוהבת לקפוץ בחבל וקופצת עם האחיינית שלי. אבל כשאני רצה, אני חוטפת התכווצויות ברגליים. אני מרגישה כאילו מישהו מרביץ לשוקיים שלי עם מוט ברזל.
לפני כמה שנים הייתי חברה בקבוצת פייסבוק לכותבים שדרכה התיידדתי עם כמה אנשים באינטרנט. בתקופה
ההיא, עדיין לא הייתי רגילה לשתף תמונות אישיות. אבל השתתפתי בכמה אירועים שבהם צולמו תמונות קבוצתיות ואותן שיתפתי בחופשיות. יום אחד שאל אחד מהחברים הכותבים החדשים שלי, "אז מי מהן זאת את?"
"מי מהן אתה חושב שאני?"
הוא התחיל לנחש. הוא בחר כל בחורה בתמונה חוץ ממני. כשהייתי האחרונה שנשארה, הוא אמר, "אל תגידי לי שאת זאת עם הלחיים השמנמנות?"
חסמתי אותו!
להיות שמנה בעולם רזה
אמרו לי לא פעם שיהיה לי קשה למצוא עבודה אם לא ארזה. לפני כמה חודשים, ניסיתי להתקבל לפרויקט לכותבים וקוראים שהשתוקקתי להשתתף בו והגעתי עד לשלב הראיונות. אבל כשנכנסתי לחדר, המראיינים סקרו אותי מכף רגל ועד ראש. יכולתי לראות על הפנים שלהם את הגועל שהם ניסו להחניק. מיד ידעתי שהתשובה תהיה שלילית, ולא משנה עד כמה התשובות שלי יהיו טובות. וצדקתי.
אמרו לי גם לא פעם שעם גוף כמו שלי אני לא אמצא בעל. הסתובבתי פעם עם חברה רזה שלי ועצרה אותה אישה שרצתה לקבל את הכתובת והטלפון שלה כדי שתוכל לבקש את ידה בשביל הבן שלה. היא בקושי העיפה מבט לכיוון שלי. חשבתי לעצמי, "תפוח רקוב דוחה את הסועדים. רק תפוחים חלקים ומבריקים מושכים אותם." אני תפוח רקוב.
חברות רזות אמרו לי, "זה בסדר להיות שמנה; גם אני מרגישה שמנה." אבל הן אפילו לא קרובות להיות שמנות. אני שמנה, אבל אני מרגישה חיונית, פעילה ונמרצת, ואני באמת כזאת. בניגוד למה שאנשים מניחים כשהם שופטים את הגוף שלי.
אם אף פעם לא שנאת לעשות קניות כי ידעת שלא תמצאי שום בגד שמתאים לך או נראה עלייך טוב כי "מידות גדולות" הן לא אופנתיות, אז את לא יודעת מה זה אומר להיות שמנה.
אם אף פעם לא שמעת מקרובי משפחה רבים מספור ש"את תהיי יפה אם רק תרזי", אז את לא יודעת מה זה אומר להיות שמנה.
אם החברים שלך לא אמרו לך שתישארי כמו שאת כי הם לא מסוגלים לדמיין אותך כאדם רזה, אז את לא יודעת מה זה אומר להיות שמנה.
אם לא קרה לך שהישבן הגדול שלך לא נכנס לנדנדות ומגלשות שהנפש הילדותית שלך משתוקקת להתנדנד ולגלוש בהן, אז את לא יודעת מה זה אומר להיות שמנה.
אם אנשים לא מאשימים את המשקל שלך בכל פעם שמשהו כואב לך, אז את לא יודעת מה זה אומר להיות שמנה.
אם נוסעי מונית אף פעם לא נועצים בך מבטים שמרמזים שהם חושבים, "אלוהים אדירים! למה היא חייבת לשבת פה!", אז את לא יודעת מה זה אומר להיות שמנה.
אם אף פעם לא השווית את עצמך לאדם שמן אחר וניסית להחליט מי מכם שמן יותר, אז את פשוט לא יודעת מה זה אומר להיות שמנה. את לא יודעת, ואף פעם לא תדעי.
אני אוכלת כי אני אוהבת אוכל. אני אוכלת כי כל-כך הרבה יותר קל להשמין מאשר לרזות. אני אוכלת כי אני כמהה למישהו שלא אכפת לו ממראה חיצוני. תמיד חלמתי להיות בחברת מישהו שיגרום לי להרגיש יפה. אני כן מאמינה שמישהו כזה קיים ויעזור לי לאהוב את עצמי. ואז אני חושבת, האם תמיד אצטרך להיות אסירת תודה כלפיו על זה שהיה לו מספיק אומץ להתעלם מדעותיהם של אנשים אחרים?
זה הגוף שלי. ועכשיו כשכתבתי את זה, אני מרגישה כאילו אני עומדת עירומה על במה מול קהל של אלפי אנשים. אבל אני הרבה יותר מאשר הגוף שלי. אני הרבה יותר ממה שאתם מניחים עליי לפני שאתם לומדים להכיר אותי. ולמרות כל זאת, אני עדיין מקווה שיום אחד יהיה לי מראה חטוב ובריא כמו שאני רוצה, בעיקר כי יש לי נטייה משפחתית לסוכרת משני הצדדים. הלוואי שארגיש חופשייה מספיק כדי להפסיק ללבוש את הגלימה השחורה שלי כי היא מכסה כל סנטימטר בגוף שלי ובזכותה אני מרגישה רזה. אני מקווה שארגיש נוח ללבוש חצאיות, ג'ינסים, חולצות ושמלות וללכת בציבור בלי להרגיש שאנשים נועצים בי מבטים נוקבים ושיפוטיים.
אני יודעת שאני ראויה לזה. אני יודעת שמגיע לי כל מה שאני שואפת אליו ועוד יותר מכך. אבל... האם גם אתם יודעים את זה?
תרגום: חמוטל ילין
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.