עלי אבו-שייח
נראה שעזה נמצאת על סף מלחמה, אולם אני קהה חושים.
החיים בעזה בלתי צפויים ומאתגרים. בכל פעם שאני חש שהדברים נרגעים, עזה מוכיחה לי אחרת. הבוקר, התעוררתי לקולה של אמי כשהיא משוחחת עם אחת ממורותיה שהתנצלה על כך שלא תגיע לסדנת הוראת מתמטיקה. אמי השיבה "נקווה שלא יקרה כלום, תהיי בריאה, יקירתי". לאחר שסיימה את שיחתה, שאלתי אותה מה לא בסדר. היא אמרה לי שרקטה מעזה פגעה בסמוך לתל אביב, והמורה שלה, אשר לא חיה בעיר עזה, העדיפה להישאר בבית שמא ישראל תגיב.
האמת, לא חששתי כששמעתי את החדשות. פשוט הרגשתי קהה חושים. הבנתי שזה יהיה לילה אינטנסיבי ואיום כרגיל, ואז תהיה רגיעה שוב. חזרתי לישון, ולפתע התעוררתי לשאון רעם, אותו חשבתי לפצצה.
גיששתי אחר הטלפון שלי, ששכב על ארונית מגירות לצד המיטה שלי. הדבר הראשון שראיתי בפיד של פייסבוק ואינסטגרם היה חדשות ותמונות של הרקטה ואיומים של ישראל להעניש את עזה. "טוב, זו הנורמה", חשבתי. בכל פעם שיורים רקטה, ישראל מאיימת להגיב וחוזר חלילה. "מה חדש?" שאלתי את עצמי. "מה נשתנה הפעם?" בדקתי את חשבונות הרשת החברתית שלי שוב ושוב, עד שהודעה חדשותית בוואטספ הופיעה. נאמר בה שבתי ספר, משרדים ממשלתיים ועסקים פרטיים מפונים.
נשארתי קהה חושים, כאילו לא עומד לקרות שום דבר רציני. קמתי, שטפתי את פניי ועשיתי דרכי לעבר המטבח להכין לי כוס תה. שתיתי אותו עם מאפים שאמי קנתה במאפיה אמש. לא יכולתי לחמם אותם במיקרו, משום שלא היה חשמל, אך אני כבר רגיל לאכול מזון קר, כמו רוב תושבי עזה. חזרתי לחדרי לאכול את ארוחת הבוקר שלי לצלילי הגשם.
מוזיקה והתנגדות
כששתיתי את התה, אחד מחברי, אשר יודע שאליסה (Elissa) היא הזמרת והדמות הציבורית האהובה עלי, שלח לי תמונת מסך של אחד מציוציה על פלסטין. בתרגום מערבית: "אנחנו אט אט מאבדים את אדמת פלסטין, ואנחנו פשוט צופים מהצד. איזה חוק הופך את האדמה הזו מאדמת שלום לאדמת מלחמה?" הציוץ שלה עשה לי את היום. מה שחימם לי את הלב אף יותר מכך היא הדרך בה היא הגיבה לאביחי אדרי, ראש תחום ערבית בדובר צה"ל. הוא הגיב לציוץ שלה כשהוא מאשים את חמאס בכל הרע שקורה בעזה. אליסה ירתה בחזרה כשהיא מצייצת, "הדרך היחידה להשיב לגסות רוח שכזו היא לחסום אותו". אלפים מתוך 13.3 העוקבים שלה שיתפו את הציוץ, והשתמשו בהאשטאג העוצמתי שלה #محتل_وقح, שמשמעותו #כובש_גס_רוח. אני אוהב את העובדה שאליסה דיברה בעד פלסטין. בדרך כלל אני מדוכדך בנוגע לסיכוי לשלום. אם דמויות ציבוריות בולטת כמוה יתנגדו עבורנו, יש לנו סיכוי.
אולם, בינתיים העמדתי פנים שלא מתרחש דבר יוצא דופן. התעלמתי מזמזום הדבורים שבקע מרחפנים נמוכי מעוף וממחשבות על מלחמה אפשרית שהחלו לחלחל לתודעתי.
הוקל לי כשאמי חזרה הביתה. היא הביאה יותר לחם ומצרכים מבדרך כלל, למקרה שנהיה מרותקים לביתנו מחר. חשבתי על דרכים לשכנע אותה לאפשר לי ללכת להתאמן בחדר הכושר בערב. לא הלכתי מוקדם יותר משום שלא היה חשמל על מנת להטעין את הטלפון שלי. אמי כמעט התחננה שאשאר, אך אני הייתי נחוש בדעתי ללכת לחדר הכושר. זהו אחד מהמקומות הנדירים בעזה בהם אני מרגיש בבית, ויכול להפיג את המתח.
הליכה תחת רחפנים
לפני שיצאתי, פתחתי את חלון ביתנו מעט, כדי שלא יתנפץ אם יהיה פיצוץ בקרבת מקום. החלטתי ללכת ברגל לחדר הכושר במקום לעצור מכונית שיתופית. כשהלכתי, היה זה מובן מאליו כי זהו אינו יום שגרתי. כולם מיהרו לבתיהם, מאפיות היו עמוסות באנשים, כמה חנויות נסגרו ונהגי מוניות הקשיבו לחדשות ברדיו. יכולתי לראות את הפחד והלחץ בעיני האנשים. אך ילדים צעירים יותר הלכו במהירות וצחקו כשהם תרים אחר מטוסי קרב ורחפנים בשמיים הכבושים שלנו.
צפיתי בהם. הצחוק שלהם שבר את ליבי. ילדים מחוץ לעזה צופים בשמים בחיפוש אחר הירח, כוכבים, עננים, ציפורים, ואולי אוירון – לא מטוסי קרב או רחפני מעקב. ילדים בעזה מתבגרים מהר מדי; מה שכיף עבורם, מבעית עבור ילדים במקומות אחרים.
אי אפשר באמת לדעת מה יקרה בזמנים כאלו. אנחנו שואלים את עצמנו אם זוהי רק הסלמה, או התחלה של מלחמה נוספת. קשה לתכנן את היום שלנו, אז אנחנו בדרך כלל מעמידים פנים שהכל בסדר. לבי יוצא לזוגות המנסים לתכנן חתונה, בידיעה שעלול להתרחש אסון שישבש אותה. יהיה זה קשה להרשות לעצמך להתרגש. המלחמה אולי הסתיימה רשמית בסתיו של 2014, אך למעשה היא נמשכת בדממה. החיים בעזה, ואף בכל אזור הסכסוך הפלסטיני-ישראלי נראה לי כמו קרוסלה. הם אין סופיים. הם מסתובבים לאט ומהר לסירוגין וללא מטרה. הם גורמים לך להרגיש מסוחרר, אבוד ומבולבל, כאילו עליך למצוא את דרכך במבוך אפל.
הגעתי לחדר הכושר אחרי הליכה של 40 דקות. הופתעתי שהוא היה כמעט ריק. באותו הרגע, שאלות התרוצצו בראשי: מדוע אנשים לוקחים את ההסלמה המסוימת הזאת כה ברצינות? מדוע אנחנו צריכים להיות במתח כדי להרגיש שאנחנו בחיים? מדוע אנחנו תמיד מצפים לגרוע ביותר? האם זה משום שהתרגלנו לחיות בלחץ ובכאב?
לפתע, טיל התפוצץ בעוצמה, וניער אותי ממחשבותיי. הודעה מקבוצת חדשות בוואטספ עלתה, והודיעה לי כי מטוסי קרב ישראלים הפציצו חברת ביטוח והשקעות במרכז עזה. לא כעסתי כלל. הייתי מודאג רק מתחושת קהות החושים שאפפה אותי.
כאקט של הגנה עצמית - שמתי את האוזניות שלי והגברתי את מוזיקת האימונים שלי. לא רציתי לשמוע שום פיצוצים.
עזבתי את חדר הכושר בסביבות 7:45 בערב, והייתי המום נוכח הרחובות הריקים והחנויות הסגורות ברובן. רק מעטי עוברי אורח ומכוניות היו לי לחברה. קשה היה לי למצוא מונית כדי לחזור הביתה. הלכתי במהירות, שמעתי מטוסי קרב והסתכלתי לשמים מפעם לפעם כדי לוודא שאני בטוח. מחשבות מפחידות רדפו אותי באותו הרגע, מאחר שלא ניתן היה לדעת היכן ישראל תפציץ בכל רגע נתון. שאלתי את עצמי, "מה אם הם יפציצו מכונית או בית בסמוך אלי?" התפללתי לאלוהים שאמות או שאגיע הביתה בשלום. כשיש הסלמה, אני תמיד מתפלל שהיא תסתיים בהפסקת אש במהירות ובשקט. קינאתי באנשים שכל משפחתם נהרגה בבת אחת בתקיפות הקודמות בעזה. קינאתי בהם משום שהם לא היו צריכים להתאבל אחד על השני.
שכחה
כשיצאתי מהמונית, הופיעה לפניי אפלה אינסופית ושמעתי מטוסי קרב ורחפנים. לפי לוח הזמנים הקבוע, היה אמור להיות לנו חשמל. אולם, כל החנויות על הרחוב הבלתי-מרוצף והבוצי שהוביל לביתי היו סגורות. לא יכולתי אפילו לראות את אצבעותיי מול עיניי וחשתי מבועת. הדלקתי את הפנס בטלפון שלי, על אף שזהו דבר גרוע לעשות בעת מתקפה. חשתי לבית בעודי מדקלם כמה פסוקי קוראן וזיקר (סוג של טקס בו משפטים ותפילות קצרים מדוקלמים שוב ושוב בלחש קו בקול רם) לשם בטחון והגנה. לשמחתי, החשמל חזר כשפתחתי את הדלת.
שמחתי לראות ששלום למשפחתי ושהם אוכלים ארוחת ערב. שטפתי את ידיי, שמתי אוכל על מגש ופניתי לחדר האוכל לסעוד עמם. לאחר מכן התכוננתי להתרחץ. קיוויתי ששאון ההפצצות לא יגרום לי לשבור צלחות או ליפול באמבטיה. הלכתי לעבר המיטה כדי לקרוא את החדשות ולהמשיך לכתוב את החיבור הזה.
חשתי עייפות, אך לא הצלחתי להירדם מחשש שאתעורר לרעש ההפצצות המרעיד את גופי ואת הבית כולו. בלילה, אנשים מחוץ לעזה חוששים מרוחות, בעוד שאנו חוששים מהפצצות. הם מסתכלים השמימה כדי להנות ממחזה הכוכבים והעננים, בעוד שאנו צופים בהם באי רצון כדי לבדוק אם נהיה בטוחים. החיים אינם נורמליים כאן, אך אנחנו מנרמלים אותם.
תרגום: רון חצור
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.