סלסביל חמדן
אחת מההשלכות הרבות של הסגר הישראלי והמצרי על רצועת עזה מזה 12 שנה היא מניעה של בנייה מחדש, הדרושה בעקבות מלחמות העבר עם הרצועה. כך נמנע מאלפי משפחות בשמונת מחנות הפליטים של עזה לתקן את בתיהם – והם נאלצים לגור במבנים מטים לנפול שאינם בטיחותיים.
רוב הבתים נבנו בשנות ה-50-60 על-ידי אונר"א (סוכנות האו"ם האחראית על סיוע לפליטים פלסטינים) במקום האוהלים שהוקמו בתחילה, כשהם נאלצו לברוח מארץ אבותיהם על מנת לאפשר את יצירתה של מדינת ישראל. במהלך השנים, בוץ ואדמה הצטברו על הקרקע הסובבת. התחושה היא שהבתים הישנים, המורכבים מקירות בטון שהוקמו ישירות על האדמה, ללא יסודות מתאימים – שוקעים. העדר היסודות - כמו גם העדרה של מערכת ביוב - נובע בחלקו מהאמונה המקורית שהבתים דרושים רק באופן זמני, עד שהפליטים ישובו הביתה. מאז, הסגר מונע יבוא חומרים לצורך שיפורים.
כדי להבין באמת את תנאי המחיה שנוצרו, צריך לבקר – כפי שעשיתי יום אחד כשנסעתי למשפחה אחת במחנה הפליטים אל-שאטי ("החוף").
כשנכנסים למחנה, הרושם הראשוני שמקבלים הוא של מאות בתים בעלי מראה זהה: קוביות בטון, או תאים, שנראים מודבקים יחד, עד כדי כך הם קרובים זה לזה. למעשה, כמעט קשה לומר איזו דלת היא של איזה בניין. הרושם המיידי השני שלי היה לגבי החלונות. בשל אפקט השקיעה, החלונות המקוריים נמוכים מכדי לאפשר לאור להיכנס, או אפילו מכדי להסתכל החוצה. עם הזמן הם נאטמו בבטון ופתחים קטנים נוספו, למרות שאלו גבוהים מכדי להגיע אליהם. הם מספקים מעט אור, אבל לא מספיק כדי להפיג את תחושת המועקה.
נכנסתי לביתם של פארס ונג'ווה אל-סייד ג'ד, ארבע בנותיהם ובנם (כל הילדים מתחת לגיל 12). השעה היתה 5 אחה"צ, אחרי השקיעה, והמחנה החל להיבלע בחושך. אך בביתם מצאתי ארבעה "שמשים קטנים", מנורות סולאריות ניידות שנתרמו על-ידי ארגון Rebuilding Alliance והאירו את כל הפינות.
"השמשים הקטנים האלו עזרו לנו מאוד. פעם היינו מדליקים נרות, אבל הם יקרים וידעתי שהם מסוכנים לילדים שלי," אומרת נג'ווה, ומוסיפה שפארס חולה במחלת עצבים ולא יכול לעבוד. "הו, אללה! סוף סוף יש לנו אור שמש בתוך החדרים שלנו!"
בפנים, הבית נראה כמו חלקו החיצוני, הכול בטון. יש חדר הורים, חדר לכל הילדים יחד, מטבח, ושירותים קטנים שנוספו לאחרונה. "מעולם לא היו לנו שירותים עד שה- Youth Vision Society (אגודת חזון הצעירים) בנו לנו את אלו לפני כמה חודשים כדי שלא נצטרך להתפנות במטבח," אמרה לנו נג'ווה ושמה לב לתגובתנו. לפני שבנו את השירותים הנפרדים המשפחה היתה צריכה להשתמש בחור ביוב באותו חדר ששימש לבישול!
עבדאללה בן ה-11 סייר איתנו בבית, הצביע על התיקונים הדרושים והסביר איך אביו מתאמץ למצוא עזרה כדי לשפר את הבית. במטבח הוא הראה לנו פינה שבה מתקלחים, כשאמא שלו שופכת עליהם דליי מים.
ואז פארס דיבר: "את רואה, גברת, זה הקו של מי הגשמים. בגלל שהבית שלנו נמוך, כל חורף נכנסים אלינו מים הביתה, יחד עם ביוב וכל מיני לכלוכים. זה מגיע בערך לגובה 80 סנטימטר." כל פעם שזה קורה, המשפחה צריכה לקרוא למכבי האש שמביאים משאית גדולה אשר שואבת את המים המלוכלכים. אבל רכושם הדל נהרס בדרך כלל.
"בחורף, אני לא ישן בלילה; אני תמיד נשאר ער ושם לב לגשם. אם הוא חזק מדי, אני מעיר את שאר בני המשפחה ואנחנו עוזבים מיד את הבית לפני שלחץ המים ימנע מהדלת להיפתח ונטבע בפנים," הוא אומר.
דינה, בת 12, מוסיפה: "הרבה פעמים אני מתעוררת בחורף ומוצאת את עצמי ישנה בתוך מי ביוב. אני תמיד חולה בחורף; קר מאוד ואיבדתי את השמיכה היחידה שלי בפעם האחרונה שהבית הוצף."
מסיבה זו הרבה מהמשפחות במחנה מאבדות את רוב התרומות שהן מקבלות מאונר"א, מקור המזון העיקרי שלהן, יחד עם מעט הרהיטים, הבגדים, המזרנים והשמיכות.
"אנחנו אפילו לא אוכלים כל יום, ועכשיו ארצות הברית מקצצת את הסיוע של אונר"א," אומר פארס בתסכול.
נדין בת הארבע מוסיפה: "אנחנו אוכלים בשר רק פעם בשנה, בעיד אל-אדחא (חג מוסלמי)."
חולדות הן בעיה נוספת. "יום אחד התעוררתי והרגשתי משהו נושך את אצבעות הרגליים שלי, אז הזזתי את השמיכה כדי לראות וזו היתה חולדה גדולה!" אמרה לי סאמה, בת 6.
עבדאללה קופץ וממשיך את הסיפור. "גידלתי חתול כדי לעזור לנו לתפוס את החולדות והעכברים שנכנסים דרך התקרה."
לפני שנה, נג'ווה הוסיפה, היה עוד יותר גרוע. אבל אז תורם נתן להם יריעה דקה של ברזל ואבץ. הגיע גם סיוע נוסף מעמותות שמשלמות חלק מהחשבונות שלהם ונותנות להם שמיכות ומזרנים במקום אלו שניזוקים בגשם ובמי הביוב. אבל המעגל הזה של הרס וסיוע על-ידי העמותות לא יסתיים עד שהבתים במחנה יהיו בגובה פני הקרקע.
"זו המשאלה היחידה שלי בכל חורף: שמישהו יבוא וירים את האדמה מתחת לבית שלנו לפחות במטר," אומרת נג'ווה ומצביעה על הקירות המתפוררים של הבית.
כמעט כל המשפחות במחנה הפליטים אל-שאטי ובשאר המחנות בעזה מתמודדות עם אותם קשיים, במיוחד בחורף. במחצית הבתים יש עדיין תקרות מאסבסט, שגורם למחלות כששואפים את האבק שלו. ברחבי העולם אסור לבנות עם אסבסט. אבל הפליטים בעזה נשכחו – או לא נחשבים כראויים להגנה ולזכויות בסיסיות.
תרגום: רחל קסל
עריכת לשון: נוגה אריאן
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.