• .

האֵם

עודכן ב: ינו 4

עבד אל-רחים אבו אל-וורדה



*הערת המחבר: הסיפור הזה מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו במשפחה שלי בשנות ה70. "המספר" הוא אבא שלי והסיפור מתרחש כשהיה בן 10 ואחיו בן 24. באופן טראגי, האירועים האלה לא קרו רק למשפחה אחת וגם לא נותרו נחלת העבר. לדמויות שלי אין שמות כי הן מייצגות טיפוסים כמו גם אנשים פרטיים. בכל יום ביומו על אדמת פלסטין בנים ובנות נהרגים וההורים שלהם סובלים בדיוק כמו בסיפור הזה. לכן, הסיפור הבא הוא סיפור על עזה של היום כמו שהוא הדהוד של עזה מן העבר.


"אמא שלהם"

אני ובני דודתי היינו משחקים "תופסת" כל יום אחרי תפילת "אלעסר" (תפילת הערב, השלישית מתוך חמשת התפילות). יום אחד שיחקנו בשכונה עד שלפתע הגיע בחור זר על אופנוע, צעיר בשנות ה20 לחייו. הוא ירד מהאופנוע, חסר ביטחון, נראה שהוא לא מכיר את האזור או אף אחד בסביבה. הצעדים שלו נראו מהוססים בזמן ששוטט מסביב לביתנו.


לא התייחסתי אליו בהתחלה. אבל אחר כך כבר הייתי מוכרח כי הוא נעצר בצמוד לבית שלנו ובהה בו עם מבט מיוסר בעיניו. הפסקתי לשחק ונעמדתי, תוהה מי זה האדם הזה. אנשים החלו לפנות אליו ולשאול מה הוא עושה שם. הוא החליף איתם כמה מילים שגרמו להם להפנות את מבטם ולהסתכל גם כן על הבית, בעודם חולקים עם הזר את אותה הבעה מיוסרת.


עזבתי את בני דודתי, הפאניקה החלה מזדחלת בגופי בעודי מנסה להבין מה יכול היה לקרות. אמי הייתה בתוך הבית, ישובה מאחורי מכונת התפירה. היא הייתה התופרת היחידה בעיירה וכל יום הייתה מכינה פריט לבוש אחר לאחד מקרובי המשפחה. באותו יום היא תפרה צעיף לאחי, ושילבה בו דפוסים של הדגל הפלסטיני. זה תמיד שימח אותה במיוחד להכין מתנה לבן שלה.


יכולתי לשמוע את שירתה. "אלאמל ברג'אל. יא שעבנא. יא בטל (התקווה היא גברינו, אוי עמי האמיץ.) אפדיק בעיניי. (אקריב את העיניים שלי בשבילך.)" בדיוק כשסיימה לשיר את המילים האחרונות, פעמון הדלת צלצל.


היא הפסיקה לשיר ופתחה את הדלת. כל העיירה עמדה בחוץ.



"מה העניין?" שאלה. שום תשובה. היא המשיכה לשאול בנחישות, מתעקשת לקבל תשובות. אף אחד לא הוציא מילה. כולם ניסו להתחמק ממבטה כדי להחביא את חוסר התקווה בעיניים שלהם. היא לא החזיקה מעמד יותר.



סבתי עם שני בניה ההרוגים

"בשם אלוהים! דברו! מה קורה?" היא צעקה.


קולו הרועד של הזר שבר את השתיקה. "הבן שלך, אני מצטער..."


"לא! לא! אל תגיד את זה"


"הוא שהיד עכשיו"


היא התייפחה במרירות. היה ניתן לשמוע את בכיה המתאבל עד למסגד הקרוב, עד שהתעלפה.


אמי המסכנה! החלל שהשאיר עוד אחד מהבנים שלה, השני בחצי שנה, הימם והכניע אותה. היא הקריבה את שתי עיניה. השיר הפך למציאות.


כשסוף סוף התעוררה וחזרה להכרה, היא ביקשה מקרובים שלנו לקחת אותה למקום שבו אחי נהרג על ידי הצבא הישראלי. גופו היה שכוב מתחת לעץ הזית. היא התיישבה על ידו, וליטפה את פניו שעוד לא הספיקו לצבור צלקות מהחיים. היא נגעה בשערו הארוך ושאפה את ניחוחו. דִמעותיה נופלות על פניו, שוטפות כל טיפת דם, כל גרגיר אבק. קרובי המשפחה התחננו שתעזוב את הגופה. אבל היא לא עשתה זאת. היא לא יכלה. ברור שהיא לא יכלה, זאת הייתה הפעם האחרונה שיתאפשר לה לראות, לגעת ולהחזיק אותו.


בזמן שהתכוננו לעזוב, היא הסתובבה בחזרה לגופה וכיסתה את פניו עם הצעיף שהכינה עבורו. לא הייתי מסוגל לצפות בזה יותר. לא הפסקתי לבכות. עוד בן משפחה שנעלם. אני זוכר כל זיכרון שחלקתי עם שני האחים שלי. אני זוכר את הצחוקים, המשחקים והדמעות. אמא שלי החזיקה לי את היד ולחצה חזק. היא שוב הביטה למטה על הגופה, ואז הרימה את מבטה אליי וחייכה.





תרגום: עידו בן יעקב

עריכה: מיה מרק



טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon