22 מבני משפחתי

תכירו, זו זיינב אל-קולק. נערה בת 23, שלפני שנה, איבדה 22 מבני משפחתה בלילה אחד: את אמא שלה, ואחיה, ואחיותיה. כעת ישבנו איתה לשיחה.

זה קרה במאי, 2021 בשעה 1:00 בלילה. מטוסי קרב ישראלים הפציצו את רחוב אל־וחדה בשכונת א־רימאל בעזה. בניין המגורים שבו התגוררה זיינב התמוטט בנוסף לבניינים אחרים. באותו לילה 42 פלסטינים נהרגו, מתוכם 11 ילדים.


זיינב סיפרה לנו איך נלכדה תחת ההריסות למשך 12 שעות, בלי לדעת מה עלה בגורל משפחתה. את הידיעה על מותם של 22 מאהוביה היא לא קיבלה במהרה. כוחות כיבוי נחלצו לעזרתה רק לאחר שהצליחו לחפור בין ההריסות, בניסיון להציל את חייה. "שכבתי בשקט, שכבתי על הבטן, שאפתי אבק ונשמתי חזק", היא אמרה לנו, ותיארה את השעות הקשות האלו, תחת ההריסות, איך בכוחות האחרונים שנותרו לה, היא התקשרה לשיטור האזרחי הפלסטיני וצעקה לעזרה ולחילוץ. "לאחר מכן נגמרה סוללת הסלולרי שלי", היא אמרה.


"שלוש שעות אחרי שהייתי מתחת להריסות הסוללה שלי מתה, היה חשוך מאוד, והרגשתי שאני בדיוק כמו הסוללה שמולי - שכוחותיי אזלו. אפילו התחלתי לחשוב שאני כבר מתה. נאבקתי על חיי, קוצר נשימה והמחסור בחמצן. הייתי שמה לבד עם המחשבות שלי, בלי יכולת להזיז שריר. רק בוכה".


"כשכוחות החילוץ הגיעו, היו כל כך הרבה הריסות ופחדתי שהדחפור ירסק אותי. הקול שלי היה נמוך מדי וחלש. למזלי, פרמדיק אחד ראה אותי לפני שהדחפור התקרב אליי. איבדתי את אמי אמל. היא הייתה אמל שלי (אמל בערבית פירושה - תקווה). איבדתי גם את אחותי היחידה הנא, וכך איבדתי גם את הנא שלי (הנא בערבית פירושה אושר). גם שני האחים שלי, אחמד ווג'די. סבתא שלי, סבא שלי, דודי, דודתי וכמה בני דודים. הייתי בדיוק בת 22 כשאיבדתי 22 מבני משפחתי וזה עדיין רודף אותי עד היום".


גם בשיחה שלנו איתה, כשמביטים בפניה של זיינב מבינים ששמחת חייה שלה נגזלה ממנה. מאז האירוע היא שמרה על שתיקה, ובמשך שנה ציירה את האובדן שחוותה.


"זה כאילו שנות החיים שלי לאחר מכן נעצרו, אלו לא חיי האמיתיים. יצאתי מההריסות במחשבה שאצליח לכתוב ספר כדי לתאר את הזוועות, אבל זה לא מה שקרה. לא הצלחתי. זה קשה מדי. הבית, הזיכרונות והמשפחה שלנו התפוגגו בשנייה. הכל השתנה. שום דבר לא אותו דבר. שום דבר לא חוזר למה שהוא. אפילו אני זיינב השתניתי. אני לא אותו הדבר לפני ואחרי המלחמה. אפילו האמנות שלי קיבלה תפנית אחרת. נהגתי לצייר אוקיינוסים, עצים ושחפים בציורים שלי. עכשיו זה הכל חושך, צבעים קודרים, מלחמה, בגדים ריקים ובני משפחה שאיבדתי", היא אומרת.


בעזה ובכלי תקשורת רבים בעולם מכנים את המתקפה באותו לילה בשישה עשר למאי: הטבח ברחוב אל-וחדה. ובישראל?


בצבא כינו זאת בזמנו: הפגזת המטרו של חמאס. דובר הצבא אמר כי הפגיזו את האזור כדי להרוס מנהרה פנימית שעברה בסמוך לבנייני השכונה. גורמים בצבא סיפרו שהם קיוו שפעילי חמאס יהיו במנהרה וימותו. זו הסיבה, אולי, שלא הודיעו לתושבי השכונה, שלפי הצבא לא היו מטרה, כי יפגיזו אותם למוות: כדי לא ליידע פעילי חמאס וכך ללכוד אותם במנהרה.


לאחרונה גורמים בצבא אמרו בתקשורת כי המבצע "נכשל". למה? בדיעבד לא מתו במנהרות פעילי חמאס כפי שחשבו שימותו. על האזרחים שנמחקו, לא נאמרה מילה.


הופגזו למוות, כאמור, 42 איש בלילה אחד: רופא, ראש מחלקה פנימית, פסיכולוגית שעבדה עם נשים, מדען, סטודנטית לרפואת שיניים, מלצר, ובעל מכולת - לצד ילדים ותינוקות. כולם ישבו בבית שלהם.


בשיחה, זיינב שיחזרה את הזיכרונות שלה עם משפחתה ונחנקה מדמעות. "אני הכי מתגעגעת לאמא שלי. כל בוקר, היא הייתה מעירה אותי מוקדם. החיוך שלה תמיד היה החיוך הראשון שראיתי בבוקר. אני מתגעגעת לחיבוק של אחותי היחידה. אני מתגעגעת לאחי הבכור שהיה גם החבר הכי טוב שלי. אני מתגעגעת לאחי השני אחמד ולצחוקים שלו. אני מתגעגעת לכולם. כל מה שנותר מהם זה הבגדים שלהם. אני שונאת לראות את הבגדים ללא רוח אדם. הם רודפים אותי כי זה כל מה שנשאר מהם. שנה לאחר מכן, אני מרגישה שהמטרה היחידה שיש לי לחשוף את הפשעים של הצבא הישראלי, שלצערי יש אנשים שמאמינים שהם מוסריים. אני מקווה שאצליח לחשוף את העוול שנעשה לי ולמשפחתי באמצעות כתיבה ואמנות", אומרת.


מעבר לגדר, בעזה, סיפורי האובדן והמוות הם חלק מהשגרה היומית. סיפורים על משפחות שלמות שנמחקו, ילדים שמצאו את עצמם יתומים בין יום ולילה, והורים שאיבדו את בניהם ובנותיהם. אבל סיפורה של זיינב אל-קולק והאובדן הטרגי שחוותה מהווים תמונת מראה קיצונית וקשה במיוחד למחיר שפלסטינים משלמים בחייהם כתוצאה מהסגר, מבצעי לחימה והתקפות לצד מדיניות של כיבוש ומניעת פשרה פוליטית.


"כל ציור מספר סיפור עליי ועל הרגעים הטרגיים שחוויתי", זיינב תיארה את התערוכה עם ציוריה ששנפתחה לאחרונה בעזה, "החלטתי ליצור ציורים ולהציג את הציורים כדי לחשוף את הפשע הישראלי נגדי ונגד משפחתי. צבא הכיבוש הרג 22 מבני משפחתי. הם הפציצו את הבית שלי ואת הבתים של השכנים שלי ברחוב אל-וחדה בלי שום סיבה או אזהרה".