• .

שנה לאחר מכן: מתי מלחמה מסתיימת באמת?

עודכן ב: 19 דצמ 2019

אנאס ג'ניינה



אמנות של מחמוד ג'. אלקורד

לפני שבועיים, בעודי יושב בכיתה ועובר על מטלה לפני מבחן סופי בפונטיקה, חבר התיישב לידי ושאל, לאחר שבירך אותי לשלום, "אתה יכול להסביר לי איך מבדילים בין הגאים קוליים ללא-קוליים?" "בוודאי," השבתי. "כשמפיקים הגאים קוליים, מיתרי הקול רוטטים."


בחרתי בספונטניות במילה "מלחמה" בתור דוגמה מתאימה, מכיוון שכל ההגאים במילה קוליים. "אז לדוגמה, כשאתה מבטא את המילה 'מלחמה,' אתה מרגיש את מיתרי הקול רוטטים בזמן הפקת כל אחד מהצלילים."

"לא," הוא קטע אותי, "אלה לא מיתרי הקול שרוטטים כשאנחנו מבטאים את המילה 'מלחמה'. אלה הלב והראש שרוטטים." חייכתי למשמע תובנתו הפילוסופית, אבל הבנתי למה הוא התכוון, והוא צודק.


מלחמה: ברגע שהמילה הזאת עולה במוחו של עזתי, הוא מתכנס אל תוך עצמו. עבורי, המילה מביאה עמה מידה בלתי מבוטלת של מרירות, עם זכרונות טורדניים שרצים בראש כמו סרט שמתנגן בלופ אין-סופי.


ה-8 ביולי הוא יום השנה למתקפה הישראלית בת 50 הימים על עזה. מעל שנה עברה, אבל זמזומי המל"טים וסירנות האמבולנסים הצווחות, שמהווים יחדיו את פסקול הקטסטרופה, עדיין מתנגנים לי בראש ללא הפסקה. מעל הכל, אני לא יכול לשכוח את תחושת חוסר האונים המשתקת בעודי צופה בבחור צעיר צועק, "רחם עלינו, אלוהים; הצל אותנו," לפני שטיל ממל"ט ישראלי השתיק אותו, בעודו מנסה לחצות את הרחוב בריצה ממש מולי. זכרונות כאלה מקועקעים במוחי לנצח. אבל כעת נשאלת השאלה כיצד להתייחס ליום השנה הזה? בדמעות או בשמחה?


שמחה הייתה התחושה הראשונה שחשתי כששמעתי לראשונה את ההכרזה המטעה, "המלחמה נגמרה." כמו עזתים רבים אחרים, כשהתקשורת הזרה החלה לגלות עניין במלחמה, התפללתי שהחוסן שלנו והקורבנות שהקרבנו יגרמו לעולם להכריח את ישראל להסיר את המצור. אחרי הכל, מעל 2,140 פלסטינים נהרגו, רובם אזרחים, ו-11,000 נפצעו; לא הגיע הזמן להפסיק את הטירוף הזה? לא רק עכשיו, אלא גם בעתיד? קיוויתי שאבא שלי לא יצטרך יותר להישען כלכלית על דודים שלי. אבא שלי, בן 56, הוא מורה לערבית בבית ספר יסודי. הוא רק אחד מכ-42,000 עובדים של ממשל החמאס (שפוזר רשמית בשנה שעברה כדי לפנות את הדרך לממשלת אחדות פלסטינית), שלא שולמה להם משכורת מלאה מעל שנה. במקום זה, הוא בדרך כלל מקבל 1,000 ש"ח, 40 אחוזים ממשכורת הבסיס שלו, פעם ב-50-60 ימים.


תמונות של הרוגי מתקפת הקיץ הישראלית

אבל שנה לאחר מכן, תחושת השמחה הזאת, שהוחלפה בהנץ של תקווה, נעלמה. המלחמה לא נגמרה, לא באמת. למעשה, דברים מסוימים גרועים כעת מאי פעם.


הזמן לרוב משנה דברים, אך נדמה שבעזה הוא עומד מלכת. אני חי בשכונת שג'אעיה הצפופה, אשר תפרסמה בזכות ההרס שנזרע בה במתקפות הקיץ שעבר. למרבה הצער, השכונה נראית היום כמעט בדיוק כמו שנראתה ביום הפסקת האש: אזור מלחמה. רחובות על גבי רחובות של הריסות ואדמה נטושה, היכן שבעבר עמדו בניינים. זה כאילו הכל קרה ממש עכשיו: הבתים ההרוסים, תמונותיהם של ההרוגים המודבקות על הקירות לאורך הרחובות, המל"טים המשוטטים בשמיים, כאילו אומרים, "היי, אנחנו כאן, התכוננו לסיבוב הבא!" תחושת ביטחון היא כמו חלום דמיוני בעזה. זה אולי נשמע מוזר, ובלתי אפשרי להבין עבור מישהו מבחוץ, אבל עבור אלה מאיתנו שחיים בעזה, זה הפך טבעי לחלוטין.


בניגוד לשתי המלחמות הקודמות ב-2008-09 וב-2012, שהיו גם הן טראומטיות דיין, המלחמה הזאת הייתה "מיוחדת" – היא הותירה אחריה את כולם פגועים, המומים וחבולים –נפשית, אם לא פיזית. אף אחד לא נותר חסין. שנה לאחר מכן, חבריי ללימודים מבלים את ההפסקות בסיפורים אין-סופיים על המשפחות שלהם בזמן המלחמה; מי שיש לו את הסיפור הכי מזעזע ושובר-לב זוכה במירב תשומת הלב, כאילו זאת תחרות. הם מעלים זכרונות של הטרגדיות שלהם במשך שעות, ומפספסים שיעורים רק כדי להקשיב לסיפורים.


עדיין, אנשים חיים את חייהם כמיטב יכולתם בהריסות הבתים שלהם. אני לא יכול שלא לתהות כיצד נחגוג את עיד אל-פיטר, החג המוסלמי שבתום צום הרמדאן. האם אנחנו עדיין יכולים לבקר אחד את השני ולומר "עיד סעיד" (עיד שמח) כרגיל, כשלא בתינו ההרוסים ולא חיינו ההרוסים שוקמו?


תרגמה: טלי כהן



טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon