שמעתם עליו?

ילד בן שש-עשרה גסס בלי לראות רופא. במשך חודשיים, עשה הכל כדי להגיע לבית חולים: בתל-אביב, בשכם, ברמאללה. אבל כולם סירבו. עד שמת. שמעתם עליו?

קראו לו סלים א-נוואתי. מעזה. הוא מת מסרטן, אחרי ששני בתי חולים בגדה לא הכניסו אותו, ואחרי שישראל, במשך חודש וחצי - סירבה לתת לו לצאת מעזה. סיפורו מעורר סערה אדירה.


סלים היה בחור חייכן. הוריו אמרו כי אהב ספורט, והתאמן בטאקוונדו. סיפורו פותח צוהר קטן למציאות של חולים רבים בעזה.


"זה התחיל כשגילו לסלים סרטן בדם", ג'מאל, דוד שלו, סיפר לנו, "אין אמצעים לטפל במחלה הזו בעזה, אז ביקשנו הפנייה לבית חולים בגדה המערבית". כדי לצאת מעזה לבית חולים בגדה - צריך לבקש היתר מהצבא. אבל זה לא קל. למה? כי יש מדיניות ישראלית, מוצהרת, של בידול בין עזה לגדה.


בפשטות: למיליוני תושבי עזה, אסור לצאת לגדה, ולאף מקום אחר בארץ. לכולם. אחותך גרה בחברון? אסור לך לפגוש אותה. רק אם היא תמות, או תגסוס, יהיה מותר לבקש אישור חריג.


הבידול פועל בהמון מישורים. בהקשר של מחלות, מותר לתושב עזה, כמו סלים, לבקש לצאת בשני תנאים נוקשים: אם הוא נמצא בסכנת חיים, או אם אין בשום אופן אף צורה אחרת לטפל בו בעזה.


סלים ענה על הקריטריונים הצרים. אין בעזה אף בית חולים שבו אפשר לעשות הקרנות או כימותרפיה, ומצבו היה קשה מאוד. בנובמבר, הגיש בקשה לצאת לשכם, לבית חולים שיוכל לטפל בו.


"פספסנו את התור, כי בישראל סירבו לבקשה", אמר ג'מאל, "לא אמרו למה. שוב ניסינו. ההמתנה הייתה מורטת עצבים. אני השתגעתי. הגשנו, ושוב הם סירבו. סלים, מצבו התדרדר מאוד".

במשך חודש וחצי, ג'מאל וסלים ניסו לצאת - וסורבו. למה? אין לדעת. "פחדתי עליו מאד", ג'מאל סיפר, "הוא הפך רזה וחיוור. לא ציפיתי שהם יסרבו. זה ילד".


בדצמבר, ג'מאל פנה לארגון רופאים לזכויות אדם, וביקש שיגישו בקשה בשמו של סלים להיתר. כשזה קרה - סלים קיבל אישור. מפתיע? לא כל-כך. ב-50% מהמקרים, כאשר ארגון זכויות האדם הישראלי מתערב - הסירוב הופך לאישור.


סלים וג'מאל יצאו מעזה, סוף סוף. נסעו לבית החולים א-נג'אח, בשכם. אבל שם - בית החולים סירב להכניס אותם. "הם אמרו לנו, שהרשות הפלסטינית, שהתחייבה לממן את הטיפול, חייבת לבית החולים הרבה כסף. והם החליטו לא לקבל חולים נוספים. סלים לא הבין מה קורה. שאל אותי למה. לא ידעתי מה לעשות", ג'מאל אמר.


ג'מאל לקח את סלים, בקושי, אל בית חולים אחר, ברמאללה. הפעם בלי תיאום. בלי כלום. "בכניסה לבית החולים, אמרתי להם: הילד ימות. תצילו אותו". הם סירבו.


ג'מאל פנה לאיכילוב, בתל-אביב, ונקבע לסלים תור ב-8.1. אבל שוב היה צריך לבקש היתר כניסה מישראל. והגיע סירוב.


"סלים לידי, כמעט מת. דיברתי עם כל העולם. עם הרשות הפלסטינית. עם ארגונים. אמרו לי תחזור לעזה, תגיש שוב בקשה, תקבע תור נוסף. סלים גסס, ואני יודע שבתי חולים קרובים, שיש לידנו רופאים, שיכולים לטפל בו. התקשרתי לפקידה, באיכילוב, ישראלית, ואמרתי לה בעברית - אם אכנס עם סלים דרך פרצה בגדר, ואגיע אליכם בלי אישור - יכניסו אותי לבית החולים? היא אמרה לי: לא. בלי אישור, לא יכניסו אתכם".

באותו יום סלים מת. ביום בו נקבע לו התור באיכילוב, אליו לא קיבל אישור. ב-8.1. זה קרה לפני שלושה שבועות.


נכתב המון על הסיפור ברשתות החברתיות הפלסטיניות. מותו של סלים גרר זעם רב, כלפי הרשות, וגם כלפי ישראל. האמון הציבורי ברשות הפלסטינית, שגם ככה אפסי, ירד עוד. שרת הבריאות הפלסטינית אפילו הקימה ועדת חקירה, שהסתפקה בגינויים. איש לא איבד את משרתו.


חשוב לזכור: כך קרה לסלים כי הוא חי תחת סגר. במשך חודש וחצי סירבו לתת לו לצאת. לא יכולה להיות מערכת בריאות מתפקדת בעזה כל עוד ישראל מקיימת את מדיניות הבידול. כל עוד לחולים קשה עד בלתי-אפשרי, לקבל טיפול רפואי מחוץ לעזה. כל עוד רופאים לא יכולים לבצע הכשרות בירושלים. כל עוד לתושבים שם אסור לצאת לערים אחרות.


עזה היא חלק בלתי-נפרד מהארץ הזו. והמדיניות הזו, שמטרתה לבדל את תושביה מכאן - אינה נובעת משיקול בטחוני. זה פוליטי: לחתוך את המרחב הפלסטיני, וכך גם למנוע מדינה או ריבונות פלסטינית. וזה גם ניסיון "להפחית" את שני מיליון תושבים פלסטינים בעזה, מהמאזן הדמוגרפי של שאר הארץ.


צריך לפתוח את עזה. כי אנשים משלמים על הבידול הזה - על הסגר המתמשך - בחיים שלהם. "אני וסלים היינו מאד קשורים", ג'מאל אמר, "כשיצאנו יחד מעזה, לא ציפיתי לחזור הביתה לבד, עם גופה".