לפני שלוש שנים בדיוק, ב-1 ביוני, צלף ישראלי הרג מישהי שהכרתי, ונגעה לי בלב.
קראו לה רזאן אל-נג'אר, והיא הייתה פרמדיקית. זה אסמעיל כותב לכם.
פגשתי את רזאן כמה שבועות לפני שנהרגה. עבדתי על כתבה בזמנו בנושא צוותים רפואיים שנפגעו במחאות השיבה, ורציתי לראיין אותה.
נסעתי יחד עם חבר שלי לפגוש אותה, בבית שלה, שנמצא ליד חאן יונס ביישוב שנקרא ח'וזאעה. כהרגלי, לא הכנתי אף שאלה לראיון, והעדפתי להסתמך על כושר האלתור שלי. להיות ברגע, להגיב בזמן אמת.
עמדנו מחוץ לדירה צנועה, חבויה בתוך סמטה עלובה ואפרורית. התקשרתי לאמא של רזאן, ואמרתי: "הגענו, אנחנו בדלת". ילדה קטנה, יחפה, אולי אחות של רזאן, רצה אלינו והובילה אותנו אל תוך הבית.
"כנסו, כנסו, ברוכים הבאים, לכבוד הוא לנו לארח אתכם ימא" , אמא של רזאן אמרה בחיוך, וקיבלה את פנינו עד שרזאן יצאה מהחדר שלה.
רזאן הייתה אדישה לגמרי לנוכחות שלנו, וניכר היה שהיא ממהרת. נודע לי לאחר-מכן שרזאן הגיעה לראיון מהשטח, מצעדות השיבה, ופשוט רצתה לחזור לשם - כמה שיותר מהר.
בהתחלה שאלתי אותה משהו כללי, שקשור להיותה אישה שמעניקה טיפול רפואי במקום שקרוב לגבול ולגדר, קרוב לסכנה. וכשרזאן החלה להשיב - נדהמתי.
הקשבתי לה בריכוז מוחלט, כל-כך מוחלט עד שלא הצלחתי לתכנן מה תהיה השאלה הבאה. נשבתי בקסמה. נסחפתי אחר אומץ הלב שלה, המשוחרר, יוצא הדופן. לרגע, כשדיברה, רזאן הזכירה לי חבר טוב, שניחן בתעוזה דומה.
רזאן סיפרה לי שהיא נאבקת לחזק את מעמד האישה, לערער על מוסכמות ודעות קדומות בחברה שלנו. הרגשתי קטן כשסיפרה לי איך היא מנסה להציל פצועים שנפגעו קרוב לגבול. איך הצלפים ירו סביבה יותר מפעם אחת, כדי להרתיע אותה מלהתקרב לפצועים. והיא הייתה מתעקשת, מבין היחידות בצוותים הרפואיים שהעזו להתקרב לנקודות הסמוכות לגדר, כדי להציל את הפצועים שנפלו שם.
רזאן נהגה ללבוש חלוק לבן ולהרים ידיים - כדי לסמן לחיילים שהיא מתכוונת להתקדם, על-מנת להעניק סיוע רפואי. חשבתי לעצמי איך אני בחיים לא הייתי נוהג כך, לא הייתי סומך על החיילים הישראלים, לא הייתי סומך שגם אם אהיה פרמדיק אז לא יהרגו אותי.
האמת, לא הבנתי את רזאן עד הסוף. לא הבנתי את האומץ שלה. חשבתי לעצמי שאולי מרוב דם, מוות, ומראות אימה להם נחשפה במהלך עבודתה - נעשתה אדישה. אבל התאוריה הזו התבדתה מהר מאד, כשרזאן סיפרה לי, עם דמעות בעיניים, על כל הצעירים שראתה לוקחים את נשימתם האחרונה. "חלקם אמרו לי: רזאן שמרי על אמא שלי, או האחיות והאחים שלי, בבקשה ממך" היא אמרה, "חלקם מסרו לי דברים חשובים עבורם כמו צמיד שהם ענדו על היד".
שאלתי את רזאן מה השאיפות שלה לעתיד, והיא סיפרה לי שהיא רוצה ללמוד בגרמניה. "אני חולמת להיות אחות, להיות הכי מוכשרת בעולם במקצוע שלי", אמרה בביטחון, ואני שוב נדהמתי ממנה.
בעזה, ואולי גם במקומות אחרים בעולם, צעירים נוהגים בזהירות, מבטאים היסוס רב, לפני שהם מדברים על חלום או על שאיפה. הם רוצים לשמור את החלומות צנועים, בגבולות האפשר, ומפחדים להתאכזב מהחיים האלו, להפוך למושא ללעג. בקלות דבריהם יסומנו כקלישאות חסרות כל היתכנות.
ישראל הצליחה, במידה ניכרת, לצמצם את החלומות של הפלסטינים בעזה לכדי זכויות אנושיות בסיסיות, כמו להישאר בחיים, או להתפרנס או לשתות מים ראויים לשתיה. אבל הנה עומדת מולי אישה שונה. בוטחת בעצמה, גדולה - בדיוק כמו החלומות שלה. והיא מדברת כאדם אשר מתכוון לנצח את העולם, להגשים את עצמו, בלי היסוס.
אחרי שהראיון נגמר, בדרך חזרה הביתה, חבר שלי אמר לי: "ואו, איזו אמיצה רזאן, אה?" ואני שתקתי. החבר המשיך לדבר, ולשאול שאלות, אבל אני הקשבתי לו בתשומת לב מועטה, והשבתי תשובות קצרות וקטועות.
חשבתי על רזאן. איזה כוח יש לה, לנערה הזו, כמה חוכמה. בת למשפחה פשוטה אבל עם כל התכונות של מנהיגה שכל ארגוני הנשים בעולם היו מעוניינים ושואפים לטפח ולקדם, מנהיגה. למה העולם לא רואה אותה? אישה פשוטה, מבריקה, יפהפיה, אמיתית, ותמימה בעת ובעונה אחת. שונה מכולן. לא צפויה.
ימים ספורים לפני שנהרגה, התקשרתי אליה.
סיפרתי לה שאני צריך עזרה כדי להגיע לעוד רופאים שמתנדבים בצוותים הרפואיים בצעדות. בכל שיחה כזו רזאן הוכיחה שוב עד כמה האישיות שלה חזקה. היא היוותה עבורי מודל לחיקוי, מקור השראה עליו רציתי לשמור.
כשדיברנו בטלפון, ביקשתי ממנה, לקראת הסוף, להיזהר יותר במהלך העבודה שלה. ניסיתי אפילו לשכנע אותה להפסיק לתת עזרה ראשונה לפצועים. אבל העצות הטיפשיות שלי לא השפיעו עליה בכלל. היא צחקה, וכינתה אותי פחדן.
ניסיתי כל מני דרכים. אמרתי לה: "תחשבי איזה מדהים יהיה לך ללמוד בגרמניה, לא חבל שתפגעי?" אבל זה לא הזיז לה, היא אמרה: "יש לי אחריות להציל את הפצועים, לא משנה מה יקרה, אני מוכנה לעשות הכל כדי להציל חיים ומולדת."
לא הבנתי מה קרה לי, מה אני מרגיש. למה אני מנסה לגרום לרזאן לחדול מעבודתה?
דיברנו בפייסבוק יום לפני שנרצחה, והיא שאלה אותי: "תגיד, למה אתה מפחד עלי כל-כך?" אבל אני התעלמתי מהשאלה, לא עניתי לה. עמוק בפנים רציתי לכתוב לה: "כי זה יהיה נורא להפסיד מישהי גדולה כמוך, כי הצלפים של הכיבוש הזה לא מעוניינים ולא מתכוונים לראות את גדולתך".
הרגו את רזאן. ואיתה נהרג רעיון, שעדיין לא מת לחלוטין.
-------------
לפי תחקיר עיתונאי שנערך אחרי הירי על-ידי הניו יורק טיימס, בו נבדקו ראיות מול יותר מ-30 עדים, ראויינו בכירים בצבא הישראלי, צלפים, נבדקו דוחות נתיחה לאחר המוות, והאירוע שוחזר באמצעות יותר מאלף תמונות וסרטונים:
רזאן נורתה למוות ב-1 ליוני על-ידי צלף ישראלי. הקליע נורה אל תוך קהל בו ניראו בבירור מתנדבים הלובשים חלוקים לבנים. הצלף ירה לכיוון הקבוצה ממרחק רב, כ-110 מטרים. הקליע פגע קודם בקרקע, התפצל, ואחד מחלקיו נכנס לחזה של רזאן - והרג אותה. עזה איבדה עוד אישה אמיצה, מנהיגה, שאולי בכלל לא ידעה שהיא כזו.