• .

סיפורה של שכונה על רקע צעדות השיבה

עודכן ב: 19 דצמ 2019

פאדי א. אל-נאג'י



איסמאעיל ע'אבין. צולם ע"י מוחמד סאלם

“אנחנו דור שגדל תחת כוח כובש ובריוני. אנחנו דור שנלקח ממנו עתיד עם פוטנציאל. אנחנו דור ששגרת הבילוי שלנו היא ללכת ללוויות. אנחנו דור שצוחק כדי להסתיר נהר של דמעות", כך אומר אחמד אבו מראחיל, פלסטיני בן 20 מעזה שנפגע מכדורים חיים שצלפים ישראלים ירו לעבר שתי רגליו בצעדת השיבה הגדולה במרץ.


בין המחנות והקהילות הרבות ברצועת עזה, שוכנת אל נאסר, שכונה קטנטנה ודלה במערב העיר עזה, מאחורי המגדל האיטלקי, אותו בניין דירות ומשרדים בן 16 קומות שהופצץ על ידי מטוסי קרב ישראלים ב -2014, ורק חלקו עדיין עומד. הסמטאות הפתלתלות של השכונה משקפות את הנסיבות הקשות של תושביה הפליטים, שחיים בעוני ובמצוקה.


התושבים מתגוררים בפחונים, קופסאות קטנות עם גג פח שנוטות ליפול אחת על השניה. אורחים שמתהלכים בין הבתים יכולים בקלות לשמוע מתוכן פטפוטים ולהריח את האוכל המתבשל. בקיץ התושבים סובלים מחום כבד כיון שאין מספיק חשמל כדי להפעיל מאווררים או מזגנים. ובחורף ילדים ישנים מכורבלים מפני הקור, וסביבם סירים שאוספים את הגשם שחודר מבעד לסדקים בתיקרה. המים בברזים אינם ראויים לשתיה.


רוב הצעירים בשכונה אינם משכילים ורובם מובטלים. הם נאלצו לעזוב את בית הספר כיון שמשפחותיהם לא יכלו לעמוד בתשלומים. הגברים המבוגרים יותר נאבקים לפרנסתם. חלקם עובדים באדמותיהם של חקלאים, חלקם מתפרנסים מכריית קברים, וחלקם מצליחים עדיין לדוג- למרות שחיל הים הישראלי עוצר בנשק את הסירות שלהם לפני שתוכלנה להגיע למעמקי הים, שם ניתן למצוא יבול גדול יותר של דגים.


בתוך העוני הכבד (כל אדם שני חי מתחת לקו העוני) וההבטלה (יותר מ 70% של הצעירים מובטלים) מתפתח בקרב הצעירים תסכול וכעס. חוסר התקוה וההשתוקקות לחיים בכבוד ובחופש הם אלו שמביאים את רוב הצעירים להשתתף בהפגנות של צעדת השיבה הגדולה לאורך הגבול עם ישראל, שהחלו ב- 30 למרץ. הם שואלים כיצד הם יכולים להחזיק בתקוה, כאשר מעצמת- העל ארה"ב הכריזה זה עתה על ירושלים, "הלב הפועם" של התרבות הפלסטינית, כבירת ישראל, ובמקביל, הפסיקה לממן את הסוכנות של האו"ם שתומכת בתרבות הפלסטינית?


ראש החבורה


איסמאיל ע'אבין, 17, נשר מבית הספר התיכון לפני שנה כיון שאביו לא יכול היה לעמוד בהוצאות, ומאז הוא מובטל. הנוכחות הרבה שלו בצעדות, יחד עם אומץ ליבו והפטריוטיות שלו, הפכו את איסמאיל לדמות מפורסמת בין הצעירים באיזור מאלכא, קהילה קטנה בגבול המזרחי עם ישראל.


"כששמעתי את החדשות שטרמפ מכריז על ירושלים, בכיתי. הרגשתי שהתבגרתי לפני זמני." ע'אבין ממשיך ונזכר: "הראש והלב שלי שייכים לירושלים. מאז שהייתי ילד החלום הכי גדול שלי היה לבקר במקום הקדוש הזה, לראות את העיר במו עיני. ועכשיו החלום מתרחק. אני לא אוותר על ההפגנות ליד הגדר עד שטרמפ לא יהפוך את החלטתו. גם אם אשלם על כך בחיי".


ע'אבין נהג להשתתף בהפגנות כל יום שישי, הוא היה מגיע קרוב לגבול עם ישראל ומבעיר צמיגים כדי לשבש את הראיה של הצלפים ובכך הוא ניסה להגן על חיי האנשים בצעדה. הוא הסתובב עם מגאפון, וצעק סיסמאות כדי לעודד את המפגינים להמשיך ולהתקרב לגדר. ב- 10 לספטמבר הוא נורה בראשו על ידי פצצת גז מדמיע , נזקק לשישה תפרים וסבל מזעזוע מוח. אבל הוא עדיין בחיים- לעת עתה.


אנחנו דור שונה מאותם פלסטינים שהנהיגו את שתי האינתיפדות, הראשונה שפרצה בעזה ב- 1987, והשניה שהחלה במתחם מסגד אל-אקצא בירושלים בשנת 2000. הצעירים של עזה היום לא התנסו בהתנגדות גלויה. צעדת השיבה הגדולה ב- 2018 היוותה ניסיון חסר תקדים עבור צעירי עזה. לאחר שישראל הוציאה את המתנחלים שלה מרצועת עזה ב- 2005, היא הנהיגה סגר שחסם את הדור של ע'אבין מכל קשר עם העולם, ומנע מהם כל עימות עם חיילים ישראלים ועוד פחות מכך עם יהודים ישראלים. המצב הוא שצעירי עזה ראו ישראלים רק בדמות כלי טיס מלחמתיים וטנקים. כך היה עד לצעדת השיבה הגדולה.


לאחר שנחשפו מקרוב למדכאים שלהם, כעת, בהפגנות, רבים מהצעירים משתוקקים להחיות את הרוח של האינתיפדות הקודמות, וללכת בעקבות אבותיהם, גם במחיר דמים גבוה ( 197 הרוגים ו - 11,500 פצועים). הם מאמינים שההתקוממות יכולה לכפות שינוי במצב. למרות שההפגנות אמורות להיות שלוות, קשה לשלוט בכעס הגדול שהצטבר אצל הצעירים. חשוב לזכור שבניגוד לטענות שנשמעות בתקשורת, זריקת האבנים, שריפת הצמיגים, שריפת דגלי ישראל, וזריקת בקבוקי מולוטוב מדי פעם, כל אלו נעשו מבחירה ולא הונחתו או אורגנו על ידי חמאס או כל פלג אחר. חשוב לציין שהפעילויות הללו אינן נחלתם של צעירים בלבד, בקו הראשון של הגבול ניתן לראות צעירות, גם אם במספרים קטנים יותר משל הבחורים.


החולם


"אני שמח כשאני מניף או שורף צמיג במרחק כמה מטרים מצלפים ישראלים" כך אומר חוסיין אל אוואר, גם הוא

צולם ע"י פאדי או. אל-נאג'י

בן 17 וחברו הטוב של ע'אבין. "אני לא נקרופיל, אני לא תאב מוות, אבל לראשונה אני חש בחופש ואני נושם את מה שאפשר לקרוא לו החיים עצמם. משהו מושך אותי לגבול, בפעם הראשונה שיצאתי לכיוון הגבול וראיתי את אדמות אבותי הלב שלי החסיר פעימה. החיילים הישראלים והטנקים הזכירו לי איך האדמות נגנבו, ומנגד הבטתי באוהל הגדול שהקימו המבוגרים, שישבו יחד ולצידם הקביים שלהם. אותם מבוגרים סימלו עבורי את הנישול של הסבים שלי ב- 1948 ".


כמו ע'אבין, גם אוואר עזב את בית הספר התיכון וניסה למצוא עבודה כדי להתפרנס. אביו אסר עליו להצטרף לחברים מהשכונה שהלכו לכיוון הגבול, הוא ידע שבנו פזיז, אך אוואר יצא בכל זאת, מאחורי גבו של האב. "אני לא יכול לשבת בבית כשאני רואה עשרות חברים מהשכונה שיוצאים יחד לצעדה" . ב- 14 למאי הארור, היום הקטלני ביותר מאז החלה הצעדה, יום בו 52 מפגינים נהרגו ויותר מ- 2,400 נפצעו, כל השכונה צפתה בחרדה שע'אבין יהרג או יפצע, אך מי שנפגע היה אוואר שנפצע קשה מאוד, יחד עם שכן נוסף, באדר אלדין. אוואר נפצע ברגלו מכדור שהתפוצץ. כל זה קרה שלושה ימים לאחר שהצליח לחמוק מהמוות כשכדור שרק ליד ראשו ופגע בצמיג של בולדוזר שגילגל. היום הרגל של חוסיין מוחזקת בעזרת שמונה מוטות מפלטינה.


החובש


באדר אלדין, 18, מוכר סיגריות ברחובות השכונה בדרכו חזרה מבית הספר כדי לעזור למשפחתו לשרוד.

צולם ע"י פאדי או. אל-נאג'י

הוא החליט שישתתף בהפגנה כחובש מתנדב, ולשם כך נרשם לשלושה קורסי הכשרה בעזרה ראשונה. בזכותו ניצלו עשרות אנשים ובינים חברו עבד אל רנטיסי, תושב השכונה הרביעי שנורה ברגלו כשבוע לפני ה -14 למאי הגורלי.

באותו היום באדר עמד רחוק מהגדר והתבונן בדאגה בחבורת צעירים. הוא חשש שבכל רגע הם עלולים להיות על הכוונת. החבורה שכבה על האדמה קרוב מאוד לגדר, באיזור המכונה רצועת האפס. האינסטינקים שלו היו נכונים, לפתע חיילים ישראלים פתחו באש על החבורה ופגעו בשישה מהם.


באדר נזכר: "זה היה מעשה מתועב, ראיתי גופות שרועות על האדמה ואנשים רצים לכל הכיוונים". ברגע שהכוח העצום הופעל, המסר עבר, אבל בהמשך באדר החל במלאכת ההצלה. הוא שמע את הישראלים צועקים לעברו "אל תזוז, לך אחורה!" אך הוא התקדם עם ערכת ההצלה שלו- ובתגובה נפגע מכדור ברגלו.


המתאגרף השחור


צולם ע"י פאדי א. אל-נאג'י

אחמד אבו מראחיל מבוגר במעט מהאחרים, הוא בן 20 והוא הבדווי שבחבורה. החבר'ה מכניםאותו "המתאגרף השחור", הוא מעריץ את המתאגרף המוסלמי האמריקאי מוחמד עלי והחלום שלו לייצג את פלסטין בתחרויות איגרוף בינלאומיות. מראחיל החל להתאגרף בגיל 16 ולמרות גילו זכה בשלוש תחרויות בעזה. בנוסף, הוא כדורגלן, חבר בלהקת הריקוד הבדווית אל אסאייל, ומומחה לריקוד הדחייה. מראחיל רגיל לאתגרים: הוא התקבל לשתי תחרויות איגרוף בינלאומיות אך ישראל לא אישרה לו לצאת מעזה כדי להשתתף. זה היה הרגע שהחליט להצטרף לחבריו בחזית הצעדה, וזה גם הרגע שבו, במקום במדליות, הוא "זכה" בשלוש פציעות. ב- 6 לאפריל, יום שישי השני של ההפגנות, חיילים ירו כדור גומי בבטנו של אחמד. במאי נורו לעברו שני מיכלים של גז מדמיע שפגעו ברגליו. אך הפציעה החמורה מכל התרחשה ב- 8 ליוני כאשר אחמד נורה שוב ברגליו והפעם נפצע קשה מכדורים מתפוצצים.


ארבעה מוטות פלטינה הושתלו ברגלו הימינית כדי לייצב אותה ועוד שניים ברגלו השמאלית. הרופאים בישרו לו שחלק מהעצמות ברגליו נעלמו והוא זקוק לניתוח בחו"ל כדי להוציא את שברי הכדור מרגלו הימינית. אישרו לו לנסוע לטורקיה, אך שוב נמנעה ממנו יציאה, הפעם על ידי מצריים. רק כעבור זמן רב, ב-22 לדצמבר, יציאתו אושרה.


"אני מאושר שהרשויות המצריות אישרו לי בסוף לצאת, אבל אני עצוב שאני יוצא כדי לקבל טיפול רפואי ולא כדי להגשים את החלום שלי לייצג את ארצי בתחרות", אמר והוסיף: "אני לא מוותר, אמשיך להתאמן באיגרוף גם אם יכרתו את שתי רגליי". היום מראחיל ממשיך להתאמן בכיסא הגלגלים. הוא מתאמן באופן קבוע עם הקפטן של הנבחרת שמגיע לביתו שלוש פעמים בשבוע.


ההרפתקן הזועם


ועכשיו אנו מגיעים לסיפורו של אחמד יאע'י בן 25, גם הוא בן השכונה, טיפוס מתבודד. ע'אבין מספר:

"למרות שביתו נמצא רק כמה מטרים משלי, לא הכרתי אותו. ראיתי אותו רק בצעדה, לאן שלא פניתי, ראיתי אותו. הוא פשוט היה שם כל הזמן". יאע'י היה חבר בגדודי חללי אל אקצא, הזרוע הצבאית של מפלגת פת"ח. זהו ארגון שנמצא באופוזיציה לחמאס, ששולטת בעזה. הוא היה אכול זעם על חוסר התוחלת של החיים. אפשר היה לזהות את אחמד בכל סרטון טלבזיה, הוא תמיד נראה בקידמת ההפגנה, חותך את הגדר, פוער בה פתח בידיו ומגלגל צמיגים בוערים ובקבוקי מולוטוב. כל יום חמישי אחמד עסק בהכנת בקבוקי מולוטוב כדי שיהיה לו מה לזרוק למחרת. אביו חזר והתחנן שלא יתקרב לגדר, אבל יאע'י היה עקשן.


אביו מספר: "לא היה לי מושג מה הוא עושה בצעדה, הוא היה מאוד חשאי אבל הרבה אנשים סיפרו לי שראו את בני עושה דברים חסרי אחריות באיזור רצועת האפס". אחד מחבריו הקרובים, שמעדיף לא להזדהות בשמו, מוסיף: "אחמד דרש לחיות כמו אנשים אחרים בעולם, בכבוד ובחופש. אבל העריצות שהוא וכל האחרים סובלים ממנה שוברת כל תקוה. זה מה שדחף אותו להיות חלל. הוא היה מובטל ומיואש, והוא ראה בכיבוש הישראלי אחראי למצב". הנחישות של יאע'י להיות בראש המתעמתים עם הצלפים הישראלים היא שהביאה למותו. הוא נהרג ב-3 לאוגוסט. משפחתו לא היתה מופתעת כשקיבלה את הידעה על מותו, כולם צפו באפשרות הזו בחרדה כל יום שישי.


"אני גאה שאחמד היה אחד מהשכנים שלי. בחיים לא פגשתי משהו כל כך אמיץ ומקסים. ראיתי אותו חודר דרך הגדר המון פעמים, תמיד מוכן להקריב את חייו כדי להגן על עמו" מסכם אוואר. אלפי אבלים הלכו אחרי אחמד יאע'י בדרכו האחרונה.


שנה לאחר תחילת צעדת השיבה הגדולה מספר המשתתפים הקבועים מדי יום שישי ירד כתוצאה ממחיר הדמים הכבד ומיעוט ההישגים. עד היום שכונת אל נאסר שכלה צעיר אחד ו- 12 מצעיריה נפצעו, אך הם ממשיכים להגיע לגבול. לסיום ע'אבין מדגיש ש"למרות הכוח הקטלני והלא מידתי שהחיילים הישראלים מפעילים נגדנו, אנחנו לא נרתעים ולא מפחדים".


תרגום: מיכל זק


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon