כראמה פאדל
הגזענות היא קללה אשר משויכת, אולי יותר מכל, לתקופת הקולוניאליזם האירופאי באפריקה, שהובילה לתופעה המכונה "אפרטהייד" - הפרדה ואפליה. אמנם, הגזענות נמצאת בכל מקום, אפילו בקרב אלו שבעצמם סובלים מאפליה- מוסלמים וערבים. זאת למרות העובדה שדת האסלאם אוסרת על אפליה על כל גווניה.
דוגמא לכך מציג הישאם עוואד, עיתונאי מצרי שחור בן 26, בדף הפייסבוק שלו: "ישבתי ברכבת ליד אישה לבנה ולא היו שם הרבה אנשים. פתאום היא קמה מהמושב והתיישבה ליד איש לבן. הרגשתי שאני מגעיל אותה, או שאולי היא אפילו פחדה שאטריד אותה או אעשה לה משהו רע. המצב הזה קורה הרבה."
הישאם מציין כי בקרב החברה בה הוא חי, אפליה נגד שחורים היא דבר נפוץ. על אף שלהישאם אין בעיה להתחתן עם אישה לבנה, כאשר ביקש את ידה של נערה לבנה, הוריה סירבו בשל צבע עורו הכהה. במקומה, מצא הישאם בת זוג חדשה באמצעות פייסבוק- בת דודתו, נערה שחורה מעזה. (כעת, היא מחכה שמחסום רפיח ייפתח על מנת שתוכל להצטרף אליו במצרים.) כן, גם כאן אנחנו נתקלים באפליה.
שחורים בפלסטין: שורשים היסטוריים
על אף המצב הנוכחי, שחורים חיו בפלסטין מזה דורות רבים - החל מתקופת כיבושי האיסלאם, כאשר הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב כבש את ירושלים בשנת 634. מספרים כי מוסלמים אדוקים אפריקאים, ממדינות כמו צ'אד, סודן, ניגריה וסנגל, חצו ברגל יבשות על מנת לעלות לרגל כמצוות החג' - ראשית למכה, ואז לאל-אקצא.
על פי כמה ספרי עיון בעזה, משפחות אמידות השתתפו בסחר העבדים. כהי עור אחרים הגיעו, כנראה, מסודן ומצרים בשביל לעבוד בצבא האימפריה העות'מאנית. ישנו קושי באיסוף נתונים סטטיסטיים. אף על פי כן, על פי אחת ההערכות, מספר השחורים בעזה הוא כ-10,000 איש. אמנם אין אישור רשמי לנתון זה.
מניסיוני, לרוב, אנשים אינם מפלים בין צבע עור שחור או לבן, אבל יש כמה יוצאי דופן אשר ראויים לציון. הראשון הוא בקבלה לעבודה במשרה ממשלתית, והשני הוא נישואין.
שחורים, לבנים, ונישואין בעזה
זהו סיפורה של אמי, נעימה, בת 59. נעימה נישאה לאיש שחור, אבי, כאשר הייתה בת 18.
"זה היה בשנות השמונים. אני עוד זוכרת את היום שבו אביך בא לבקר עם משפחתו. על פי התרבות בזמנו, אנשים התחתנו לאחר שהגבר הלך לבית האישה וראה אותה, כדי שיוכלו להתארס ולהכיר אחד את השנייה. כשראיתי אותו בפעם הראשונה, עם העור הכהה שלו, לא הסכמתי להתחתן איתו!" נזכרה אמי.
לאחר מכן, נאנחה אנחה עמוקה, ליטפה את טבעת הנישואין שלה, ואמרה, "כעבור חודשיים, ראיתי אותו ברחוב במקרה. התחרטתי שלא נתתי לעצמי הזדמנות להכיר אותו לעומק, וידעתי שזה לא הוגן לשפוט אדם על פי צבע העור שלו, אז הסכמתי להתחתן איתו, ובמהלך 14 שנות הנישואין שלנו גיליתי שהוא האיש הכי נפלא בעולם."
אבי מת בשנת 1994, בגיל 42. הוא הותיר אחריו אותי ואת חמשת אחיי ואחיותיי. כולם, חוץ משניים, שחורים. "אני רוצה לייעץ לכל הבנות במדינה שלי לא לקבל החלטות נמהרות ולשפוט אנשים על פי צבע העור שלהם, כי אחרת הן מפסידות," אומרת אמי.
חליל שאהין, מנהל מחלקת כלכלה וזכויות סוציאליות במרכז הפלסטיני לזכויות אדם, טוען כי על אף שהארגון לא קיבל תלונות מצד שחורים על אפליה, ניכרת נטייה לדעה קדומה בנישואין.
סיפור אחר הוא זה של רולה, בת דודתי. כאשר הייתה בת 23, התאהבה באדם שעורו בהיר. הם שמרו על העניין בסוד, בין השאר, בשל צבעי העור השונים שלהם (וגם כי בעזה השמרנית, אסור להתאהב ללא אירוסין רשמיים).
לאחר שש שנים, החבר שלה החליט להתמודד עם משפחתו, ולהתחתן איתה. חששותיהם התאמתו. משפחתו סירבה לקבל את רולה מפני שהיא שחורה. אמו טענה כי בעקבות הריב שנוצר, היא הזדקקה לאשפוז, ומשפחתו דרשה שיבחר בין אמו החולה לבין החברה שלו. שניהם נכנעו לגורלם ונפרדו.
רולה סבלה מדיכאון במשך שנתיים, היא בקושי התראתה עם אנשים ואפילו לא דיברה עמם. היא נשארה בחדר השינה שלה לבדה, ללא אור וללא אנשים במשך שעות, ובכתה. אולם, לסיפור שלה יש סוף טוב. היא החלימה בעזרת תרופות, חילצה את עצמה מהדיכאון ששרתה בו, ובסופו של דבר, הצליחה לעזוב את עזה. היום היא בת 34, עובדת ומתגוררת בנורבגיה ומאושרת.
הערת המחברת: צעירים מ"WeAreNotNumbers" וחברי "BlackLivesMatter" בארצות הברית מתכננים ליצור שותפות שדרכה פלסטינים ואפרו-אמריקאים יוכלו ללמוד אלה על המאבקים והניצחונות של אלה.
תרגום: ענבר ג.
עריכה לשונית: סייף אבו פריחה
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.