רמדאן ומלחמה

עודכן: 10 באפר׳

שתי המלחמות האחרונות בעזה קרו ברמדאן. התקופה הזו מזכירה לי, כמו להרבה צעירים אחרים בעזה, דם ומתח. שתי מלחמות נוראיות, זו בשנה שעברה, וזו ב-2014.


רוב התושבים בעזה, ובינם ההורים שלי, עוקבים כעת, בדממה דרוכה, אחרי אירועים בגדה ובירושלים. יש משפט, עממי, שנוהגים לומר פה הרבה ברחוב: המלחמה נכנסת להריון בגדה, ויולדת בעזה. או משהו בסגנון. שתי המלחמות האחרונות פרצו עקב הסלמה שהחלה בגדה המערבית.

"הלוואי ולא תבוא מלחמה", רבים אומרים סביבי, בכל מקום. זו העמדה הרווחת. פצעי שנה שעברה עדיין שותתים דם. שישים ותשע ילדים מתו הרי. ובתים רבים טרם נבנו מחדש. איך אפשר לרצות בגיהנום כזה.


אבל אבא שלי, הוא אומר בחיוך: "אם תבוא, מלחמה, שתבוא אחרי הרמדאן. שנספיק למכור קדאיפ!" אבא שלי מצוי בחובות כבדים, והרמדאן זו הזדמנות, עבורנו, למכור את איטריות הקדאיפ המתוקות בדוכן ברחוב שאנחנו מנהלים כמשפחה. להרוויח קצת.


סלאמה, אחד מחברי הטובים, מוכר ירקות בשוק השכונתי בשג'אעיה. הדוכן שלו ליד שלנו. אתמול נפגשנו. השיחה התארכה, כנגד רצוני, אבל הוא דיבר ודיבר על מה שמפריע לו, ואני, מה אעשה, איך אפשר לעצור אדם שמדבר על מה שמפריע לו.


למדנו יחד באותו בית ספר, אני וסלאמה. הוא פרש בכיתה ט', ואני המשכתי לאוניברסיטה. "גם ככה בעזה לא מוצאים עבודה אחרי הלימודים", הסביר לי אז, כשניסיתי לשכנע אותו להישאר בלימודים. הוא צדק. הוא צודק. שניים משלושה צעירים בעזה היום בלי עבודה. גם מהנדסים, עורכי דין, רופאים - יושבים בבית. זו תוצאה של הסגר הישראלי - שניתק אותנו מהארץ שלנו. סגר שמפריד בכוח בין עזה לערים אחרות - כמו ירושלים. סלאמה לא יצא מכאן אף-פעם.


לאחרונה, אולי שמעתם, הצבא איפשר לעוד כמה אלפי פועלים לצאת מעזה כדי לעבוד ביישובים ישראלים. וזה נותן לאנשים הרבה תקווה, שהמצב הכלכלי ישתפר. בעזה המלחמה נמשכת כל הזמן. הסגר נמשך. והעוני הורג.


סאג'ד, אחי הקטן, מקשט את הבית שלנו בשג'אעיה. אורות ירוקים וכחולים וצהובים מהבהבים מאחורי בזמן שאני כותב לכם. הוא קנה אותם מדמי הכיס שלו. אבא שלי, כבר שבועיים פוקד, מדי בוקר, את דוכן הקדאיפ בשוק, לנקות אותו לקראת ימי הרמדאן. אני מקווה שיעברו בנחת.