הי, כתבתי טקסט אישי מאד - על דכאון אצל צעירים בעזה. שמי אסמעיל, אני עיתונאי מעזה, בן עשרים ושבע, שכותב פה בעמוד.
קראתי בחדשות אתמול בלילה, שבחור מחאן יונס התאבד. ואני עומד במרפסת שלי עכשיו, ומרגיש שהעולם לא סופר אותי.
אני מתבונן ברחוב ורואה חמור, שגורר עגלה עם כמה שקיות קמח וחומוס - שאנשים קיבלו ממשרד הרווחה.
ואני מביט על העגלה וחושב: "די. לא רוצה יותר".
מבטי נודד אל הבית שממול, של השכן. הזכוכית בחלון שלו מנופצת. אני נזכר שזה קרה במלחמה האחרונה, ב-2014, מהדף פגז של טנק. עברו יותר משש שנים מאז המלחמה, אבל לא עלה בידו לתקן עדיין את החלון.
ואני מביט בחלון שלו וחושב: "די. לא רוצה יותר".
מבטי נודד הלאה. זו שעת בוקר מוקדמת. מוכר הפירות ישן ברחוב, צמוד-צמוד אל הסחורה שלו, מפחד שמישהו יגנוב לו אותה. אני מכיר אותו. אין לו מספיק כסף כדי לשכור חנות.
המוכר מתעורר. זמזום המל"ט הישראלי, מלמעלה, מקיץ אותו משינה. כל הזמן הם חגים מעל. "תיפול כבר יא מעפן" הוא צועק לשמיים, "או שיגמר לך הדלק". מוכר אחר, של מוצרי חשמל, עומד לידו ומגחך: "זה רחפן ישראלי! הוא לא פראייר, גם אם יפול - זה יהיה על הראש שלך".
ושניהם צוחקים, צמד המוכרים, וגם אני צוחק, מהמרפסת שלי, וחושב: "די. לא רוצה יותר".
כאשר אדם מתחיל לצחוק על הטרגדיה שבה הוא חי - היא נעשית גדולה יותר. וכך אני מרגיש. כמה שאני מנסה לברוח, המציאות טופחת על פני. הייאוש נגלה לי כעת מכל פינה ברחוב, וחונק אותי מבפנים. את הנפש שלי הוא חונק.
לא אשקר. אני לא אוהב את האופן בו עניינים מנוהלים בעזה. לא אוהב את מה שנהיה מאיתנו. ואני מקלל את עזה אלף פעמים ביום, ואת ישראל אלפיים.
אבל אני לא מרגיש שנאה כלפיהם או כלפי תושביהם. להיפך - על-אף כל הכאב הנפשי שגרמו לי עזה וישראל, לבי מלא בחמלה וכאב כלפי תושביהם.
אנשים אחרים, המביטים בעזה מן החוץ, נוהגים לכתוב: הבעיה העיקרית של עזה היא אבטלה. או עוני. או סגר. או מלחמות. והכל נכון, באמת, פשוט עבורי זה… שונה.
עבורי, ונדמה לי שעבור צעירים רבים - הקושי מורכב יותר. הבעיה העיקרית היא שחלק קטן, בנפש שלנו, צורח כל הזמן. הבעיה היא בכי, שנמצא לא בעיניים, אלא עמוק בגוף, בכי שאין לו סוף, ואיש אינו מבין אותו, או שומע אותו. והחברה המסורתית פה מתעלמת ממני, חונקת אותי מצד אחד - מטילה איסורי תרבות ודת, והסגר הישראלי פה מתעלם ממני, חונק מצד שני - מטיל איסורי בירוקרטיה. ושניהם חירשים לבכי שלי, לבכי שלנו.
ואנחנו הצעירים בעזה צוחקים, ומחייכים, ואומרים שהכל בסדר איתנו, ברור שבסדר, וכך זה נראה מן החוץ - אבל מבפנים? אנחנו הרוסים.
אני זוכר, למשל, את הפעם שפגשתי את מוהנד יונס. זה קרה לפני חמש שנים. ישבנו בעזה, באוניברסיטית אל-אזהר, ליד הקפיטרייה. פטפטנו יחד, אני, והחבר הכי טוב שלי, ומוהנד יונס - שהיה חבר של חבר שלי.
לא הכרתי את מוהנד אבל חיבבתי אותו מיד. כמו כולם. היה משהו נעים באופי שלו, נינוח כזה, ואיזה חוש הומור היה לו! חבל על הזמן. ביני לביני, קינאתי בו, במוהנד יונס, על הצחוק המתגלגל שלו, ועל האופי הנינוח הזה, "הלוואי עלי", חשבתי באותו יום, בקפיטריה.
מוהנד למד, בזמנו, רוקחות. בדיוק חגג עשרים ושתיים. כך סיפר לי. וכמה שבועות אחרי הפגישה שלנו הוא התאבד. ישב בחדר, ושאף גזים רעילים - כדי למות.
ומוהנד לא היה סתם בחור צעיר. הוא היה אדם כותב, סופר. רק בן 22 וכבר זכה בפרסים: ב-2015 זכה מקום ראשון בתחרות לסיפורי ילדים עם הסיפור - "חיפוש אחר חום", ופעמיים זכה בתחרות סיפורי סטודנטים של אוניברסיטאות עזה. אדם מוכשר, מוהנד.
רגע לפני שהתאבד, הוא כתב סיפור. הנה קטע ממנו:
"אני מרגיש שחוטי האמפתיה, אלו הכורכים אותי אל אהוביי, נגדעו. התחושה הזו, כך נדמה לי, ממלאת אותי בבושה. אני צריך להחביא אותה. כאילו הייתה מחלה מקוללת להתבייש בה, אני צריך להחביא אותה. אל תנחם אותי, בקולך השלו, קולך מעורר הזעם. אל תגיד לי: הכל יהיה בסדר. כי לא יהיה."
כך כתב מוהנד, ואז התאבד. המקרה שלו התפרסם בעזה. התאבדות, על-פי-רוב, נתפסת כמעשה פסול בתרבות הפלסטינית, ונחשבת לחטא גם לפי האסלאם. ולמרות זאת, התופעה נעשתה נפוצה בעזה. צעירים מתאבדים, כל הזמן. נוטשים את חבל הארץ הזה, בו החשמל זורם רק שמונה שעות ביממה, ורוב הצעירים מובטלים, נאלצים לגדול תחת סגר, שלא מאפשר לחיות.
אז אני עומד במרפסת עכשיו, כותב לכם, מביט אל הרחוב, ומרגיש כמו אדם שסביבו סוערת סופה - והוא ערום לגמרי. מה אפשר לעשות. אני מלא בזעם, כל הזמן, אבל איני מוצא משמעות לזעם שלי, ואני שותק, ואת הכאב שלי לא רואים אנשים אחרים.
אני לא יודע מה קורה לי, מה זה העצב הזה, שזורם לי בעורקים, ואיך יכול להיות שהנפש שלי מוזנת ממנו, מהעצב - יותר מכל דבר אחר. אלוהים, מה קורה פה? אולי בסוף אסיים כמו מוהנד. האמינו לי, זה קשה. אתם יודעים איך זה מרגיש לקום כל בוקר ולחפש משמעות בדברים הקטנים ביותר? בריח של בזיליקום, בטיפות הטל, בחיוכו של ילד, ברגע החמקמק בו נעלמת השמש?