• .

עזה - רוק אנ' רול

עודכן ב: 19 דצמ 2019

סלסביל חמדאן



"כשמוזיקה מדוכאת בתוך חברה, משהו לא מסתדר בהיסטוריה, באידיאולוגיה, במחשבה וכמובן - ברוח שלה", אומר נאעם נסיר, מורה לשעבר למוזיקה וכיום במאי ידוע של מחזות שהופקו בעזה ובגדה המערבית.

נאעם נסיר בצעירותו

מי שיבקר בעזה עד מהרה יבחין במערכת יחסים מתוחה בין נורמות חברתיות מקומיות לאחד האספקטים החשובים ביותר של תרבות כלשהי - המוזיקה.


התרגול והנוכחות הפיזית של מוזיקה ברצועה מוגבלים, מוזנחים ולעיתים אפילו אינם מתקבלים בברכה. בגלל המצור הישראלי-מצרי והנורמות השמרניות-איסלאמיות לצד הנורמות החברתיות, אין מגמות למוסיקה בבית הספר העל-יסודיים או באוניברסיטה, למשל, ורוב המורים הפרטיים, הספורים מלכתחילה, עזבו את הרצועה.


המוזיקה היחידה שממומנת או נתמכת במידה משמעותית היא זו המשבחת את דת האיסלאם או זווית צרה של המורשת הפלסטינית. (כך למשל, מוזיקת ההיפ הופ נחשבת לנלעגת; הראפר המכונה "McGaza" עבר לתוניסיה לפני מספר חודשים על מנת לזכות בחופש ביטוי גדול יותר. יחד עם זאת, ישנם עדיין כמה ראפרים מקומיים שממשיכים בפעילות מוזיקאלית בעזה).


ברגע שהמבקרים ברצועה נחשפים למאפיין הזה של התרבות בעזה (ובמידה פחותה גם בגדה המערבית), הם שואלים לעתים קרובות "מדוע זה הגיע לכדי כך ומתי?". נאם נסיר משמש כהיסטוריון מוזיקלי לסוגיה הזו בעזה - אך הוא מדבר גם מניסיון אישי כואב על מה שהוא מכנה "אובדן המורשת המוסיקלית שלנו."


נסיר הוא פלסטיני יליד רצועת עזה וכיום משמש כמנהל תיאטרון. הייעוד המקורי שלו היה כמורה למוזיקה, גם בלוב וגם ברצועה. נסיר נכלא בישראל פעמיים במחאה על הכיבוש - בפעם הראשונה למשך שנתיים בזמן שהיה תלמיד תיכון. בפעם השנייה נאסר למשך שישה חודשים במהלך האינתיפאדה הראשונה. שניים ממחזות הזמר הראשונים שהלחין נכתבו על ידו עוד בתקופת מאסרו המוקדמת.


במהלך שנות הקריירה שלו, הפיק נסיר וכתב יותר מ-50 מחזות, פסי-קול ושירים קצרים שהופיעו בכמה סרטים קצרים, זאת לאחר שסיים את התואר בדרמה ובמוזיקה מבית הספר לאמנות "אשתר" ברמאללה. מוסד זה נהג לשלוח מדי פעם מורים זרים לעזה, ונסיר היה בין המעטים ברי המזל שהורשו ללמוד איתם במשך שלוש שנים.

נסיר המשיך להשתתף בפסטיבלים רבים מחוץ לרצועה, במדינות ערב ובאירופה, שהעשירו את התפתחותו כמלחין וכבמאי - יתרון שלאמנים פלסטינים בימינו אין. לקראת סוף שנות התשעים הוא ייסד את קבוצת התיאטרון "מספאת" ואת התזמורת הפלסטינית למוזיקה ערבית בעזה; עם זאת, נסיר נאלץ לסגור את שתיהן פחות משנה לאחר מכן בגלל חוסר מימון. כיום הוא עדיין מפיק מחזות, אבל לא מוזיקה.


נסיר היום

"ליבי דאב לאחר שנאלצתי לסגור את התזמורת", הוא נזכר, "אני נעשה רגשן ועצוב בכל פעם שאני זוכר את האובדן; הממשלה לא הייתה יכולה אפילו לממן מקום למוזיקאים שלי להתאמן בו."


השלכות הכיבוש


"לפלסטין הייתה מורשת מוזיקלית עשירה ומגוונת מאוד (לפני 1948)", הוא אומר. "לכל כפר היה טעם וסגנון מוזיקלי משלו, שונה מכפרים אחרים, וזה הוליד שירים מסורתיים רבים וייחודיים. אבל כל זה השתנה כשהוקמה מדינת ישראל וכוחותיה כבשו את הארץ, קורעים את כל זה לגזרים. "


עקירתם של יותר מ -700,000 פלסטינים שיבשה את המרקם החברתי והעלימה יחד אתו חלק ניכר מהמורשת התרבותית והמוזיקלית שלהם. כלי הנגינה לא היו בין הפריטים החיוניים שנלקחו כשאנשים מיהרו לעזוב את ביתם, והמגורים בתנאים קשים במחנות הפליטים לא תרמו ל"מותרות" כמו יצירת מוזיקה.


להרס הזה של המרקם החברתי הפסלטיני, שהאמינו בתחילה שיימשך זמן קצר אך הוכח במציאות כקבוע, היו השלכות בלתי נמנעות שנמשכות כיום. כל דור מאז 1948 התפתח רחוק יותר מהשורשים התרבותיים שלו. יתר על כן, מציין נסיר, תרבויות המדינות שאליהן עברו הפליטים (סוריה, לבנון, ירדן ומצרים) "פלשו" לאורך זמן אל תוך מה שנותר מהזהות הפלסטינית.


"אני מרגיש רע ממש כשאני משתתף במסיבות חתונה בעזה ולא שומע שם שיר חתונות פלסטיני אחד, כמו שהיה נהוג לפני שנים", אומר נסיר. "במקום זאת יש לנו את השירים והסגנונות המצריים האלה, כאילו אין לנו שירי חתונה משלנו. "


עם זאת, הוא מוסיף כי המוסיקה של רבות מהמדינות השכנות, ובמיוחד לבנון וירדן, "שאלו" חלקים נכבדים מהמוזיקה הפלסטינית המקורית.


במהלך השנים נעשו ניסיונות להחיות ולטפח את המורשת הפלסטינית. אך הצעירים הפלסטינים מאזינים ומרגישים זיקה למה שמכונה כיום "מוזיקה פלסטינית", העוסקת כמעט בלעדית בפטריוטיות, במלחמות ובאדמות אבודות. זה כשלעצמו, אומר נסיר, אינו מייצג את כל המגוון העשיר של המוזיקה הפלסטינית המקורית.


"עם הזמן, הכיבוש צמצם את המוזיקה הפלסטינית לנישות ספציפיות", הוא מסביר, "זה כמו שכיבוש הארץ הוא עכשיו גם כיבוש של התרבות שלנו והמחשבה שלנו. המוזיקה הפסלסטינית כיום מתמקדת כמעט אך ורק בצורך לעודד את רוחם של הפלסטינים, בשחרור האדמות ובהלל לשהידים ולאימותיהם".


נדבך נוסף של הכיבוש שהשפיע על הביטוי המוזיקלי בקרב פלסטינים, ובעיקר בעזה, הוא המצור הישראלי, שמונע את כניסתם מרבית כלי הנגינה, כמו גם של אמנים ושל מורים. כך לדוגמה, חמיס אבושבן, מהקונסרבטוריון של אדוארד סעיד בעזה, אמר לאחרונה ל- The Independent כי "הייתה לנו מורה לצ'לו שגרה כאן מאז 1997, אך השנה היא נאלצה לחזור לרומניה מסיבות אישיות. היתה לנו בנוסף קולגה רוסית שלימדה גיטרה וחצוצרה, אך למרבה הצער, היא עזבה גם כן באוקטובר. לנו כמובן שאין להן תחליף מקומי. אז השיעורים האלה הופסקו ואינם קיימים עוד".




נסיר מעיר, "המצור רק הכפיל את הבעיה! בילדותי הייתי מסוגל לנסוע לאירופה ולקיים אינטראקציה עם מוזיקאים אחרים בני לאומים שונים שמנגנים ז'אנרים אחרים של מוזיקה מכל העולם. כך יכולתי לפתח סגנון מוזיקה ייחודי משלי, כפלסטיני, בגלל שראיתי כמה הוא שונה או דומה לזה של אחרים. יכולתי ללמוד מטכניקות מוזיקאליות אחרות, תוך שמירה מפני התבלבלות עם סגנונות מוסיקליים שכנים, בעיקר ערבית, מצרית, טורקית או מה שנקרא מוזיקה ישראלית. "


המאפיינים המייחדים את המוזיקה הפלסטינית כעת הפכו לכה מעורפלים, אומר נסיר, עד כי נוער פלסטיני כיום לא מכיר מוזיקה או שירים שמקורם בתרבות שלהם עצמם, פרט לאלה עם נושאים פטריוטיים.



השפעות של מגמות דתיות


חסם מגביל נוסף למוזיקה בעזה כיום הוא מה שנסיר מכנה "אמונות דתיות כוזבות".


מרבית השייח'ים (חוקרי הדת) בעזה רואים במוזיקה "חראם" (אסור) פרט לזו שקשורה לאימהות, לפטריוטיות ולאיסלאם, אותה הם מכנים אנאשיד ולא "שירים" (כלומר הם חלאליים, או "כשרים").


"מוסיקה היא חראם מכיוון שהיא מסיחה את דעתו של האדם מהמטרה העיקרית שלו בחיים, שהיא - עבור כל מוסלמי פלסטיני - כל מה שמועיל לדתו או משחרר את עירו הקדושה, ירושלים", מסביר השייח 'עזה מג'י איברהים. "לכן אם מוזיקה עוסקת בנושאים כמו אהבה או זוטות אחרות, זה חראם. ללמוד כיצד לנגן על כלי נגינה זה מעשה שטני. "


נסיר משיב כי מדובר בפרשנות קיצונית לאסלאם אותה מובילה כיום סעודיה, והיא איננה ואינה אמורה להיות פרשנות אוניברסלית. למעשה, רבים מתושבי עזה אינם מאמינים בפרשנות כה מחמירה. לדוגמא, מוחמד אסף, הפלסטיני העזתי הראשון שזכה בתחרות "איידול ערבי", ביצע שירי פופ מערביים רבים והוא זכה לעידודם של חבריו ובני משפחתו. כמובן שהיו לו המלעיזים שלו; הוא נותר דמות שנויה במחלוקת בעזה.


כמה בני נוער בעזה שהתראיינו לכתבה הזו, אך סרבו להזדהות בשמם, אמרו שהם יחששו לאמץ בפומבי סוגים אחרים של מוזיקה, לא דתית או פוליטית. "בחברה, כמו גם ההורים שלנו, מאמינים שמוזיקה מיועדת אך ורק לאנשי מסיבות ולחלשים שלא הונחו על ידי אללה ללכת בדרך הצודקת '," אמרה אחת. "זה לא הדימוי שהם רוצים שיהיה לנו אל מול החברה וקרובי המשפחה; הם רוצים שנהיה רופאים, מהנדסים ואנשים 'מאמינים'."

פרשנות ה"הווהאבי" (הסעודית) המחמירה הזו לאסלאם החלה לראשונה להתבלט בעזה בשנות השבעים והחלה לתפוס תאוצה כאשר תנועת החמאס זכתה בבחירות בשנת 2006. כתוצאה מכך, רוב הבוגרים בעזה כיום - שהם ההורים של ימינו - איבדו קשר עמוק יותר עם מוזיקה.



דיכוי מצטבר


כתוצאה מכל המגמות הללו, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית מצאה בשנת 2015 שרק 39.2 אחוזים מהעזתים מאזינים למוזיקה, לעומת 71.2 אחוז מהפלסטינים בגדה המערבית.


אך כיום ישנם כמה סימנים ראשוניים של תחייתה מחדש של המוזיקה ברצועה: חנות המוכרת כלי נגינה נפתחה בעזה בשנת 2017. באוקטובר נפתחו באוניברסיטת עזה תוכניות לתואר בדרמה ובמוזיקה, הראשונות מסוגן. (אך יש לשים לב שאתר האוניברסיטה מצהיר כי התוכניות יוצעו למשך שנה בלבד, עד שהצורך במקצועות אלה יקטן. בנוסף, לא תוצע בתואר כל הדרכה בפועל עם כלי נגינה; התואר יתמקד באספקטים טכניים של המקצוע ולא במוזיקה כ"אומנות יפה”- במטרה להכשיר סטודנטים לעבודה ברדיו ובטלוויזיה, למשל). למצוא מרצים לתוכניות אלו יהיה אתגר. אין מימון ממשלתי פלסטיני להוראה או להחייאת המורשת המוסיקלית הפלסטינית ובפועל פועלים כיום פחות מחמישה מרכזים או מוסדות המלמדים מוזיקה בכל רצועת עזה.


האם כל זה חשוב לנוכח התנאים הכלכליים הקשים בעזה? אחרי הכל, מוזיקה לא מניחה אוכל על השולחן. נסיר בטוח ש"כן." כאשר יש חסך והרס של היבט כלשהו בתרבות, הוא אומר, קל יותר לישראל ולמעצמות הקולוניאליות האחרות למלא את הפער בהמצאות משלהן - ובכך להרוס את עצם קיומה של זהות פלסטינית.

רשימה זו פורסמה במקור בדו"ח וושינגטון לענייני המזרח התיכון. שימו לב שמאז, "אנחנו לא מספרים" העניקה חסות ל - Gazavision, תחרות שירים ברשת, לתמיכה במוזיקאים בעזה.



תרגום: גיל רוביו



טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon