שמי אסמעיל, אחד מהעיתונאים בעמוד. זה גומר אותי רגשית, ובכל-זאת, אנסה לכתוב שוב על עזה. הנה קצת ממה שקורה כאן מאז המלחמה האחרונה:
ארבעה חודשים חלפו, ומרבית הררי ההריסות כבר פונו מהרחובות. יש כבישים שזקוקים לשיפוץ, ונהגי מוניות מוצאים דרכים לעקוף אותם.
ברחוב, לפעמים אני שומע אנשים מדברים איך הטילים של ישראל, איתם הופגזו הכבישים, היו "יעילים במיוחד" הפעם. נדמה לי שהדיבור הזה, על טכנולוגיה של מלחמה, מספק הנאה לחלק מהאנשים. לא ברור לי מדוע, אולי מתוך שעמום, או מתוך אופי החיים הצבאי, שבצלו כולנו התרגלנו לחיות.
בכל הנוגע לבנייה מחדש של החורבן - ההתקדמות איטית. רוב מגדלי המגורים שהופגזו, וגם הבתים - לא שוקמו. דריהם, אלפי תושבים, מפוזרים כעת ברחבי עזה. חלקם מצאו דירות להשכרה, חלקם גרים באוהלים, או בתי ספר. בחדשות אנחנו שומעים מדי יום, ידיעות סותרות ומגוונות, על "בנייה מחדש" של עזה, מולה ישראל הציבה מכשולים. לאחרונה, ישראל התירה להכניס חומרי בנייה, ואומרים שבתחילת אוקטובר יחלו לבנות מחדש את 2,200 הבתים שנהרסו לחלוטין.
דבר הרי לא נכנס לעזה, דבר לא יוצא - מבלי היתר מהכובש. אתם שולטים עלינו, כך תמיד, זה לא משתנה. בעזה אנו נולדים ומתים, ומעט מאד משתנה.
אנשים חולפים על פני ברחוב, ופניהם עייפות, קפוצות ממאמץ, בגלל המשבר הכלכלי בעזה. המון בעלי עסקים וסוחרים איבדו חנויות שהופגזו במלחמה. רבים מהם נכנסו לאחרונה לכלא, כי לא הצליחו לעמוד בהתחייבויות כספיות לסוחרים אחרים, או לקוחות.
המשפחות חיות על כספי סיוע, שמגיעים מקטר. בערך מאה אלף משפחות עניות מקבלות 320 שקלים בחודש, מאה דולר. גם זה מעסיק את כולם בלי סוף: מתי יכנס כבר הכסף? כאילו כמה שקלים יהיו תרופה לכל הכאבים. אחרי המלחמה, ישראל מנעה את כניסתו במזומן, הרשות סירבה לסייע לבצע העברות בנקאיות, ובסוף הכסף עובר דרך האו"ם. לפני יומיים החלו לחלק שוב, בהדרגה.
אחרי המלחמה, רבים יותר חזרו לגלגל סיגריות ערביות, מסוג זול מאד. הם לא מסוגלים לקנות חפיסת סגריות רגילה, שעולה עשרים שקל.
אני וחבר טוב, עבד, ישבנו בפארק החייל האלמוני אתמול בערב, ועישנו. המונים היו בחוץ. הם יוצאים כי נקטע החשמל, והלחות או החום בלתי-נסבלים. הם יוצאים כי משעמם.
עבד ינק מהסגרייה, ואמר לי, בקולו הצרוד: "זה כאילו אני מעשן עלי גפן, או טבק עם רגבי אדמה. איזה עולם מחורבן". ואני אמרתי לו כדי לעצבן: "אז אולי תפסיק לעשן?" וזה משפט שאסור להגיד לבחור מעזה, כי רבים מאיתנו מוצאים מפלט יחיד דרך עישון.
"שתוק", עבד ענה, "לא מספיק עוני ומלחמה, אז גם שלא יהיה כיף?"
"ומה עם הבריאות שלך, עבד?"
"הבריאות? אין לה משמעות. לחיות בעזה - זה מה שפוגע לי בבריאות, יותר מכל דבר אחר".
עבד פועל בניין, נשוי, ואב לשלוש בנות. "כבר ארבעה חודשים עברו מאז המלחמה, ולא קיבלתי את המאה דולר, מקטר. זה לא עוזר המון, אבל לאדם בלי כלום, כמוני, זה משהו. אני בחובות, ושונא להסתובב ברחוב עם הבנות שלי, מהבושה - בכל פעם שסוחר מבקש כסף שאני חייב לו".
כאשר שאלתי אותו מה הפתרון, אמר: "אני לא רוצה תרומה הומניטרית. רוצה שתהיה לי דרך לעבוד, לפרנס את עצמי". וכך רוב האנשים סביבי: רוצים לחיות.
עזה, בדיוק כמו הגדה, תלויה בתרומות מבחוץ כי אין בה כלכלה עצמאית, מתפקדת. איך אפשר לנהל כלכלה אם אסור לאנשים לצאת החוצה? בלי חופש תנועה, בלי שדה תעופה וריבונות על משאבים ואדמות - זו התוצאה של הסגר, שמטרתו לשמר פיצול בין עזה לגדה ולמנוע מדינה פלסטינית: הרס של מיליוני בני-אדם, שחיים פה, ביחד איתי.
"אני חושב הרבה על לטייל", עבד סיפר, ושאף עוד קצת מהסיגרייה המגולגלת, הזולה, בקצה הפארק בעזה. מעולם, כמו רובנו, עבד לא יצא מכאן. "זה חלום. אבל כדי לצאת, דרך מצרים, צריך לשלם בערך ששת אלפים שקל. אצטרך למכור את תכולת הבית, כמו שעשו אחרים. רק כדי לברוח. אני חושב על זה הרבה. אבל זה גורל מר, לגור רחוק מהמשפחה, מחברים ואהובים. אני לא יודע מה לעשות. אמרו שישראל חושבת לתת אישורי יציאה, לפועלים פה, שיוכלו לעבוד. אם זה יקרה, לא אצטרך לנסוע מכאן. אני מקווה שזה יקרה".