עזה והקורונה

עזיז אבו זיאד

מאז דצמבר, קהילות ברחבי העולם נאבקות ב- COVID-19, המוכר בשמו כנגיף הקורונה. הנגיף מעורר בהלה ונדמה שכולנו חיים לפתע בתסריט הוליוודי אפוקליפטי. אנשי מקצוע מתחום הבריאות מותשים, וכ-5,122 בני-אדם נהרגו מן הוירוס עד רגע כתיבת שורות אלו.

כאן בעזה, אנשים מתייחסים למגיפה עם שמץ של הומור. פאדל סולימאן כתב בפייסבוק ש"עזה נצורה כל-כך שהקורונה לא יודעת איך ומאיפה אפשר להיכנס."

עבור רבים מאיתנו, המגיפה עד כה הייתה לא יותר מאשר המאבק היומיומי להשיג ציוד רפואי חיוני ובסיסי כמו תחבושות ומיכלי חמצן. זכרו, לפני חמש שנים האו"ם ניבא כי עזה תהיה בלתי ראויה למגורים עד 2020 (אירוני, מכיוון שזו אכן עלולה להיות השנה שבה הנגיף יסיים את כולנו). עם 75% ויותר שיעורי האבטלה ועוני, עזה כבר מזמן אינה מקום למגורים ברוב ההגדרות.

יתרה מזאת, העולם מקשה על העזתים להגן על עצמנו מפני סכנות חדשות. בתי החולים, חסרי ציוד רפואי וחסרי צוותים, יכולים רק בקושי לעמוד בדרישות של האוכלוסייה, ההולכת וגדלה, של 2 מיליון פלסטינים - שרבים מהם סובלים מתת תזונה או עדיין מתאוששים מפגעי המלחמה והפגיעות שנגרמו במהלך הפגנות השיבה הגדולה.

בביקורי האחרון בבית חולים ראיתי שאין ללהם אנטיביוטיקה ואף לא משככי כאבים לתת לחולים, שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות במחירים קמעונאיים בבתי מרקחת, למרות שהם נמוכים כאן בהרבה מאשר במערב.

המצור הישראלי וקיצוץ הרשות הפלסטינית בתקציב לעזה - תוצאה של הניסיון הנואש של תנועת פת"ח להדיח את יריבתה הפוליטית, חמאס - משתלבים ומחמירים את המשבר. למרות שהמצור הופך את עזה לאחד המקומות המוגנים ביותר מפני הנגיף, מאד יתכן שהיא עלולה להיות אחת הנפגעות הקשות ביותר, כאשר המגפה תגיע. עזה רחוקה מלהיות מוכנה להתמודד עם האתגר החדש לבריאות הציבור.

יחד עם זאת, ולמרות שטרם נמצאו מקרים בעזה, הבידוד שלנו הודק. ישראל החלה להדק את לולאת המצור. היא מחייבת את הפלסטינים להציג דרכון לפני היציאה, למרות העובדה שנסיעה לישראל או לגדה המערבית אינן נסיעות בינלאומיות. גם הנסיעות החוצה דרך רפיח (מצרים) או מעבר ארז (ישראל) הוגבלו בצורה קשה יותר מהרגיל. זה כבר הפך שגרתי לחייב באישורים חדשים שונים, בטרם יתירו להם לצאת דרך ארז. בנוסף, הנוסעים רשאים לסחוב רק תיקי נסיעה קלים (ללא מזוודות עם מסגרות או גלגלים), סמארטפון אחד וזוג נעליים אחד. (מי מוכן להסביר את זה!) כל השאר נאסר על סמך התירוץ הידוע של "איום ביטחוני". כעת, מדווח מרכז גישה (מרכז לשמירה על הזכות לנוע).

כי היציאה מעזה תוגבל עוד יותר, רק לחולים המבקשים לקבל טיפול רפואי דחוף ולבן הזוג, לפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית, לתושבי הגדה המערבית הפלסטינית המבקשים לחזור לגדה המערבית, "למקרים הומניטריים חריגים", ולתושבים זרים. רק אזרחים זרים ותושבים פלסטינים בעזה יורשו להיכנס לרצועה, בכפוף לתיאום מיוחד עם ישראל. כ -6,000 תושבי עזה עם אישורי "סוחר" לא יוכלו לצאת מהרצועה כדי לעבוד ולנהל עסקים בישראל ובגדה המערבית.

ביום שישי, 6 במרץ, הכריז ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, השולט בגדה המערבית, על מצב חירום לאומי למשך 30 יום. שלושים חולים ב- COVID-19 אובחנו שם עד כה כולם בבית לחם, למעט אחד בטול כרם. ירדן עקבה אחרי החלטתו והודיעה ​​ב -10 במרץ שהמעבר היחיד לפלסטינים בין הגדה המערבית לירדן, יסגר כאמצעי זהירות.

בעזה עדיין אין מקרים שאובחנו, אך חמאס הודיעה שהיא נוקטת בצעדים מונעים. לדוגמה, נוסעים שהגיעו לרפיח מאזורים שנפגעו, הושמו בהסגר עד לסגירת המעבר לחלוטין.

אחמד אלסלחי, מורה לאנגלית באונר"א, קרא לסגירת בתי הספר לתלמידים ומורים. לדבריו: "בכיתה יש בערך 45 תלמידים. החלונות סגורים כדי להשאיר את הקור והרעש בחוץ; הדלת סגורה כדי למנוע השתקפות מהשמש על הלוח; אינטראקציה בין תלמיד-תלמיד, תלמיד-מורה ומורה-מורה היא רחבה; התלמידים אינם שוטפים ידיים אחרי שירותים; יש להם הרגל לירוק ועוד הרגלים לא בריאותיים שמקבל ההחלטות כלל אינו מכיר. אני תומך בהפסקת הלימודים עד תחילת הקיץ עם שיעורי תמיכה בהתאם", כך כתב אלסלחי בפייסבוק. עצתו של אלסלחי התקבלה. כל בתי הספר סגורים כעת בעזה למשך חודש.

עם זאת, אחרים בעזה עדיין לא מתייחסים ברצינות לנגיף או מחשיבים אותו כבעיה קלה. לאנה חג'אזי, יוצרת קולנוע פלסטינית, כתבה בפוסט: "עוד לפני מצב הקורונה, אנשים נפגעו כלכלית; חלק גרדו באצבעות הידיים את פרנסתם ממיכלי האשפה. הדרישה לניקוי וחיטוי מוצרים? אינם עולים בדעתם... # מחשבות".

אחרים רואים במצב קומדיה. מחמוד אלחרתני, פרופסור ללימודי תרגום, פרסם: "מי שישלחו לך עכשיו הזמנה לחתונה: מה הם מנסים לומר לך?"

ההבחנה שלי: אולי זו התקופה בה סוף סוף אנשים רבים ברחבי העולם יתייחסו באמפתיה לפלסטינים בעזה. ערים אירופאיות ועכשיו אפילו אמריקאיות נמצאות בסגר בעקבות סין, איראן וקוריאה. ככל שהערים והמדינות הללו נסגרות והופכות לגטאות, עם מערכות בריאות לחוצות ומוצפות, אנו נאמר: "ברוכים הבאים לעולמנו". אם זה לא הזמן לסולידריות וחמלה עם העם הפלסטיני, אז אני תוהה מתי כן?

תרגום: אבי דאול

טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.