חנין עבד אלנבי
אני מרגישה שאני חיה בתוך בקבוק ריק, לא מסוגלת לנשום ועומדת למות. אני כמו מכונית שנגמר לה הדלק באמצע הרחוב, ומכוניות אחרות עלולות להתנגש בה בכל רגע.
אני שואלת את עצמי, כל הזמן, למה אני לא אוהבת את עזה ולמה אני ממשיכה לחפש הזדמנויות לעזוב אותה. והנה תשובה שלי: זה מרגיש שאינך בעלת ערך במקום הזה. שכל המאמצים שלך לא יובילו לשום מקום. שתמותי כ"אף אחד".
אני חושבת שעזה היא העולם הלא נודע; כאן אני שקופה, לא נראית ולא מתוגמלת על עבודתי.
היום הוא ה-10 במאי, הלכתי לחברה בה אני עובדת, כדי לגבות את שכרי. העבודה הופסקה בגלל ה COVID-19.
"אסלאם עליכום (השלום עליך), ד"ר מוחמד", אמרתי.
"ואלייכום אסלם, (ועליך השלום) האחות חנין" הוא ענה לי, "הנה 150 דולר. את יודעת שהעבודה הופסקה".
חודשיים קודם לכן התחלתי לעבוד כמתלמדת, במשך שבועיים. לאחר מכן הפכתי לכותבת תוכן בחברה עם לקוחות מחוץ לעזה. החברה חיפשה עובדת בקידום אתרים במנועי חיפוש - "search engine optimization SEO". לא היה לי ניסיון בתחום הזה, אבל המנהלים הבטיחו לי שהם יכשירו אותי להיות מומחית. ניתנו לי משאבים רבים לקרוא על הנושא ולמדתי במהירות. בתמורה הבטיחו לי 200 דולר לחודש אפריל. ראיתי זאת כפרס, כי עדיין לא היה לי חוזה רשמי.
עזבתי את משרדי החברה, עם דמעות בעיניים, רוצה לבכות - לא בגלל הכסף החסר, אלא מכיוון שלא הצלחתי להביא את עצמי לבקש את מה שהגיע לי. הכבוד המיוחד שלי לאנשים מבוגרים מנע ממני לעשות זאת, למרות שהרווחתי את מלוא הסכום - 200 דולר - ביושר, דרך כתיבה ותרגום של 58 מסמכים ופרסומי בלוגים. חמישים דולר אולי אינם סכום גדול מחוץ לעזה, אבל כאן, זה הרבה מאד.
התקשרתי לאמי וסיפרתי לה מה קרה.
"את חייבת לומר לו שייתן לך את כל הכסף שהבטיח", היא אמרה.
"לא יכולתי," הודיתי.
אנשים שמכירים אותי אומרים, "חנין, יש לך אישיות חזקה ואת יכולה לדרוש את הזכויות שלך בקלות". אני מאשימה את עצמי בכך שלא תבעתי את זכויותי. אני מאשימה גם את המנהל.
אני בת 23, ואני מרגישה אבודה בכלא הזה, שבו רק האוויר שאני נושמת הוא חופשי - ומי יודע, אולי אפילו הוא, בסופו של דבר, יגיע עם מחיר. אני מרגישה צורך להתנצל בפני עצמי, כסוג של נחמה: "אני מצטערת, חנין. המציאות הזו אינה אשמתך".
ביוני 2019 סיימתי תואר ראשון בספרות אנגלית. מסע התסכול שלי התחיל ביום הראשון אחרי סיום הלימודים. הייתי פעילה באוניברסיטה וגם בקהילה הרחבה יותר. השקעתי בקורסים רבים ושונים שחשבתי שיעזרו לי להתפרנס לאחר סיום הלימודים, למשל בתרגום ועבודה כפרילנסרית. השתתפתי גם בפעילויות התנדבותיות רבות דרך תוכנית של עמותת "Amideast Access", מכיוון שזה גם חלק מהזהות שלי.
(https://www.amideast.org/about-amideast)
קיבלתי את העבודה הראשונה שלי כמאמנת אנגלית במרכז ההדרכה באל-אלסאלם ב- 10 ביוני 2019, אך זה היה למשך חודשיים בלבד. אני לא אגיד שזו הייתה חוויה גרועה, מכיוון שאני מאמינה שאפשר ללמוד מכל חוויה. נאמר לי שהמשכורת שלי תהיה 1,200 שקל (כ 340 דולר) למשך חודשיים, שבמהלכם אלמד שלושה ימים בשבוע.
עם זאת, כאשר הסתיימו החודשיים, קיבלתי רק 1,100 שקל.
"למה"? שאלתי.
"סטודנטים רבים עזבו את האימונים שלנו בשבוע האחרון", הוא ענה.
"מדוע אני אחראית לכך"? שאלתי.
ביום ההוא הבנתי שאני חסרת אונים בעולם הלא נודע הזה (עזה). זו הייתה זכותי לקבל את משכורתי המלאה, אך למרות, שהעזתי ושאלתי את השאלה, לא יכולתי לעמוד על שלי ולדרוש את מה שהיה בצדק שלי.
החוויה השנייה שלי הייתה בספטמבר שלאחר מכן, כשעבדתי במרכז מחקר שראיין פליטים סורים. עבדתי כמתרגמת וכמתמללת.
"את צריכה לעשות שלוש שיחות אודיו בשבוע," אמר לי הבוס.
אורכה של כל שיחה היה בין שעה עד שעתיים, ונדרשו כ- 12 שעות לתמלול ולתרגום. לעשות שלוש שיחות בשבוע פירושן להיות מול המחשב הנייד שלי כאילו היה בן זוגי!
נאלצתי לעזוב את העבודה עקב מחלה. בנוסף לא חזרתי בגלל הדיכאון מההקשבה לסיפורי הפליטים. יותר מדי דמעות הרטיבו את הרשימות שלי.
למדתי שיש להילחם למען הזכויות. המסר האחרון שלי לעצמי: "אל תאשימי את עצמך, חנין. זה תחילת המסע שלך בחיים. הילחמי טוב יותר במה שמגיע לך. בינתיים, היי טובת לב".
חנין לומדת ספרות אנגלית באוניברסיטה האיסלאמית בעזה. אחת האהבות העיקריות שלה היא קריאת ספרים. הספר המועדף עליה הוא הרומן "שקר יפה" מאת אירפן מאסטר. מוסיקה ושפות הן גם בין התשוקות של חנין. את האחרונה היא מייחסת לאביה, שגר בגרמניה במשך 13 שנה. משום כך, חנין מדברת קצת גרמנית כמו גם טורקית ואנגלית. כישוריה באנגלית סייעו לה באופן משמעותי כשהתקבלה לתכנית Acess של Amideast בשנת 2012, בהמשך התנדבה בארגון. עבודות התנדבות אחרות כללו קמפיין מודעות לחינוך נשים על הצורך להגן על עצמן מפני סרטן השד בבדיקות מוקדמות.
תרגום: אבי דאול
פורסם ב- 22.5.2020
טקסט זה נכתב במקור באתרWe are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.