עזה כעת גשומה מאד, כמו בשאר הארץ. והסערה גרמה לאסמעיל, עיתונאי חדש מעזה בעמוד שלנו, לשבת ולכתוב מילים מעומק הלב:
״אני יושב פה בבית, ושומע טיפות, וחושב איך גם לבני האדם יש מזג. כמו עונות: חורף וקיץ ואביב וסתיו. ככה הם חיי בעזה.
עונת ילדותי הייתה הקשה ביותר. כמו החורף שסוער עכשיו בחוץ. אני נזכר ברגעים קטנים, מהילדות שלי, רגעים שנחרטו לי בלב עמוק-עמוק ואני לא מצליח לשכוח.ֿ רובם קשים ומביכים.
גדלתי במשפחה פשוטה בת שמונה נפשות. אבי היה מובטל, וחיינו על צ׳קים דלים שקיבלנו ממשרד הרווחה בעזה ועל משלוחי סיוע מאונר״א.
התביישתי בעוני שלנו. אבי נהג לשלוח אותי לבקש כסף מקרובי משפחה או מהשכנים, לקושש נדבות כדי שיהיה לנו אוכל. שוק העבודה בעזה מרוסק בגלל הסגר. רבים עושים כמוהו.
ואני, שהייתי ילד נבוך וביישן - סירבתי. וכדי לא להמרות את פי אבי, נהגתי לשלוח את אחי הקטן במקומי אל בתי הקרובים והשכנים.ֿ
כשאבא שאל אם הלכתי - שיקרתי לו, אמרתי: כן.
שנאתי את השקר הזה. אבל הבושה גברה על הכל. בלילות בכיתי. לא בגלל העוני, בגלל השקר. אני זוכר יום אחד, שהשקר התגלה, ואבי צעק עלי, והיה לו קול עמוק כזה, ואני מתבונן פה עכשיו על הגשם שמציף את הרחוב שלי וחושב עליו.
לא הכל היה רע בילדות. גם שמש הציצה מדי-פעם. למשל: הייתי תלמיד טוב. חרוץ מאד. המורות אהבו אותי. הורי לימדו אותי שהמצטיינים בלימודים מצטיינים בחיים.
ובכל זאת, כשגדלתי – לא מצאתי עבודה. לא הצלחתי לעזור למשפחה שלי כלכלית.ֿ כמו אבא שלי.ֿ כמו רוב בני הדור הצעיר. מובטלים. לא יודע. בחדשות כתבו היום שירד קצת שלג בעזה.
אני נזכר בעונת האוניברסיטה שלי. זה היה רק לפני כמה שנים. שם הכרתי חברים טובים באמת. אני נזכר בעונה בה קיבלתי מלגת לימודים, והצלחתי - אחרי אינספור קשיים - לצאת מעזה.
עכשיו תבינו: מדובר בנס. רוב בני הדור שלי לא יצאו מכאן מעולם. אנחנו דור שנכלא תחת הסגר, ואני יצאתי בפעם הראשונה בגיל מאוחר. חזרתי לעזה רק לפני כמה חודשים. אכתוב על זה פה בהזדמנות.
והנה זה מגיע, לצערי. בלתי-אפשרי לגדול בעזה מבלי לחוות את העונה הגרועה מכל, את עונת המלחמה. במהלך עשרים ושבע שנות חיי הייתי עד לשלוש מלחמות: ב-2008, וב-2012, וב-2014.
וזה תמיד הכי קשה, המלחמות. אני מודה לאלוהים, באמת, שבדרך-כלל המלחמות האלו לא מגיעות בחורף. הן לא מגיעות עכשיו. לפעמים אומרים פה, בעזה, שלמטוסי הקרב הישראלים קשה ברוח. ועכשיו נושבת רוח קרה בחוץ ואני חושב: אולי החורף זו עונת השלום.
אני מסתכל סביב, על הבית שלי פה, בעיר עזה. היום קראתי איך הסופה גרמה לבעיות קשות:ֿ בדיר אל-בלח למשל נפצע גבר באופן קשה כשחומה של בית התרסקה עליו, בשכונת אל-סברה, שלושה אנשים נפצעו מטנק מים שהתמוטט. החדשות מלאות בסיפורים כאלה.
אבל רוב הבעיות של תושבי עזה עם הסופה הזו, שמשתוללת ברחבי הארץ – לא מדווחות. הבעיות האלו קשורות למלחמה. הנה למשל נתון: ב-2014 נפגעו, בדרגות חומרה שונות - יותר מ-150,000 בתים בעזה ממטוסים ישראלים. יותר מ-150,000. זה מספר די מטורף.
עד היום קורבנות רבים לא התאוששו, ולכן עכשיו, כשהשמיים רועמים, וגשם כבד נופל על הארץ – עבורם זה סיוט. יש כאלו, מקורבנות המלחמה, שמתגוררים עדיין בבתי פח, או בשכונות קרוונים שהוקמו בזמנו.יש כאלה שבית הפח שלהם אבד היום, נסחף בשטף.
וגם הקורבנות של המלחמה ההיא, ב-48׳, סובלים מהסופה. כי הם מתגוררים במחנות צפופים, של פליטים, ובחלקם המים כעת נוהרים ברחובות – מציפים את הבתים.
במובנים רבים החורף היום היה אכזר בעזה. ובכל זאת אני מאמין שיש משהו קדוש בחורף. שיש קדושה בגשם.
אלוהים אמר בקוראן: ״הוא ימטיר גשם אחרי שיאבדו אנשים תקווה - ויעניק מרחמיו.״ ונדמה לי שגם בתלמוד קראתי פעם, שהיום בו יורד גשם, הוא היום בו נבראים השמיים והארץ.ֿ
ואולי זה נכון. אולי אלוהים יעניק לנו מרחמיו ככה, באמצעות מי הגשם. הרי גם אם הסופה היום הייתה קשה לאלו שאיבדו בית במלחמה, או לאלו הגרים במחנות פליטים - חקלאים עזתים זכו לקצת חסד.ֿֿ
לא יודע. רעמים רועשים כעת מחוץ לחלון ביתי בעזה. ואני חושב שאולי עכשיו, בזמן שאנחנו לוגמים כוס תה או קפה, כדאי לעצור ולהתבונן במעשינו. לחשוב על מה שקרה פה, בארץ הזו, ועל מה שקורה.
ואולי, לרגע, נביע תקווה שישרור שלום. כן, תקווה אמיתית, שהסגר יורם מעל עזה. שנוכל לחיות בחופשיות בארצנו, ולא ככה, בשטח צר, מנותק משאר חלקי הארץ – סגורים מכל כיוון. לא ככה.
זה הטקסט הראשון שאני מפרסם פה, בעמוד. אני בטוח שיש מי שיקרא אותי ויחשוב: הוא נאיבי. הוא טיפש. וזה נכון, יש הרבה מכשולים בדרך. אבל מי יודע? גם גשם חזק מתחיל בטיפה אחת.