היום, כמו בכל בוקר, יצאתי לריצה ברחובות בריטניה, למלא את הריאות שלי באוויר. אבל משהו בחזה שלי נחנק, והאטתי את קצב הריצה. התיישבתי בגן ירוק, על ספסל, וחשבתי: עזבתי את עזה, אבל עזה עדיין לא עזבה אותי.
נזכרתי פתאום בבוקר של השמונה-עשרה לספטמבר, ב-2018.
אני נכנס לחדר הניתוחים, מתלמד צעיר, לקראת הניתוח הכירורגי הראשון שאי-פעם אעשה: השתלת עור ברגל של בחור שנפגע מכדור מתפוצץ שריסק לו את העצמות.
הבחור, אדם, השתתף בצעדות השיבה, ונסחף עם ההמון אל קרבת גדר הגבול, שם נורה ברגלו מכדור של צלף ישראלי. בחדר הניתוחים, דל אמצעים עד כדי כך שהרופא נאלץ לקבע את הרגל של אדם במסמרים מפלטינה, התבהר כי אין לו סיכוי ללכת שוב על שתי רגליו. בפעם הראשונה בחיי הובלתי ניתוח, לנסות להציל את מה שניתן מרגלו. עבורי זה היה רגע מכונן.
הניתוח הסתיים, בהצלחה למזלי, והלכתי לבדוק מטופלים אחרים שעברו ניתוח זהה יום קודם לכן, כדי לכתוב הערות לגבי מצבם במחברת. זו הייתה תקופה של מאות פצועים, רובם נורו ברגל על-ידי צלפים, והניתוחים של חלקם נכשלו עקב התפתחות דלקות ובקטריה בעור שהושתל להם.
הצעיר בו טיפלתי לא פיתח דלקות. יום לאחר הניתוח הלכתי לשבת איתו, שתינו קפה, ודיברנו על החיים, והקיום, והעתיד. כשדיבר, קולו היה מלא בחַיּוּת, כאילו קיבל את מצבו החדש באופן מוחלט. הרגשתי עד כמה נפשו איתנה, עד כמה יהיה קשה להכניע אותו, וקיוויתי שנפשו לא תמות, שלא תטבע לעולם בים היגון של עזה. כעבור תקופה יצא מחדרו, מדאדא על רגל אחת, קטוע-רגל.
בשעות הפנאי המעטות, כאשר פשטתי את חלוק הרופא ושבתי הביתה ברגל, אותו מחזה רדף אותי: צעירים עם פלטינות במקום רגליים, הולכים על קביים, בית השחי שלהם מדמם מרוב מאמץ. ברחובות ראיתי אב דוחף את בנו הצעיר, קטוע-רגל על כיסא גלגלים. והאב מתאמץ להקל קצת מהכאב של בנו.
באמת, וזה היה בכל מקום. גם בלילות, כשהייתי מנסה לנשום קצת, יוצא לטיילת עם חבר - הייתי רואה אותם, הנערים בלי הרגליים, והייתי מנסה לברוח מהם בלי תועלת.
עזבתי את עזה כדי שתהיה לי תקווה. כדי לחפש אחר חיים שאין בה. למרות שלמדתי רפואה, ועשיתי התמחות נחשקת, והמשפחה שלי, יחסית, במצב כלכלי וחברתי טוב, משהו היה חסר. אולי מפני שגם אם אמצא נקודות של אור בחיי, איך אהיה שמח אם רוב מי שסביב אינו שמח? ולמרות שזה כמעט בלתי-אפשרי לעזוב, בגלל הסגר, הצלחתי לעשות את זה, דרך מצרים, ובקושי רב.
אז כעת אני יכול לרוץ. במרחב. וברחובות של בריטניה כבר איני רואה מראות זוועה כמו שם. אבל אני לא מצליח לשכוח, ותוי הפנים של עשרות צעירים רודפים אותי, אלו שאת רגליהם ניתחתי, פני דור שעתיד המולדת היה תלוי בו.
רבים מפצועי הירי בצעדות השיבה, בעזה, התמכרו לסמים, ונותרו מכורים עד היום - מחכים למנת הסם הבאה, רק לא ליפול אל מעמקי המפלצתיות של חייהם. התמכרויות החלו כי משכח הכאבים היחיד שהיה בנמצא בבית החולים שלנו בעזה, היה זלדיאר. באותם ימים מטופלים רבים היו תלוים בו, וכדי לנתק את התלות בסם הזה, צריך להעביר את המטופל תכנית הדרגתית ויסודית, אחרת הוא עלול לפתח התמכרות, שמובילה לדכאון - כפי שאכן קרה לרבים.
גלשתי היום בפייסבוק, ומצאתי את העמוד של אדם, מי שעשיתי לו את הניתוח הראשון שלי. כתבתי לו, והוא זכר אותי היטב, וגם את כוס הקפה ששתינו יחד אחרי הניתוח. הוא סיפר לי שהתמכר לסמים, אחרי קטיעת הרגל, אך לאט לאט יצא מזה. הוא רצה להשתתף במפגשי סיוע למכורים, אך לא מצא כאלו בעזה. "החיים שלי הם אתגר יום-יומי", אמר, "לא להתייאש. ולפעמים אני מצליח ולפעמים אני מפסיד".
ואני יודע עמוק בפנים שגם לו מגיע לרוץ כמוני, ולכל אותם צעירים שנמצאים שם - מגיע להם לחלום על עתיד, כמוני.
אני לא יודע באיזו זכות היו כאלו בעזה שעודדו אנשים, כמו אדם, להתקרב לגדר - ולסכן את הרגליים והחלומות שלהם. אני לא יודע באיזו זכות חיילים ירו בצעירים, אש צלפים, חיה, כשהיו במרחק רב, מאחורי גדר - ומבלי שהם מהווים כל סכנה. ואני לא יודע באיזו זכות נועלים מליוני אזרחים בעזה, ומנתקים אותם מן הארץ.
אני יודע רק דבר אחד: עזבתי את עזה, אבל היא עדיין לא עזבה אותי.