• .

סוף המסע של אמי

 אחמד אלנאעוק


ב-21 באפריל בחמש לפנות בוקר, אמי בסמה נפטרה בגיל 62. אותו הרגע יצרב במוחי ובליבי לשארית חיי. הסגר היה קשה במיוחד מכיוון שאני רחוק אלפי קילומטרים ממשפחתי. הכתיבה היא מחווה, היא דרכי להיות נוכח עם משפחתי ואיתה.


בסמה אלנאעוק סבלה מסרטן בשנתיים האחרונות. את מסכת הטיפולים שלה ניתן לסכם בשתי מילים: "טראומה" ו"סבל".


אמי נאבקה 20 שנים בדיכאון עמוק, לכן, כאשר אובחנה לראשונה בסרטן השד ונדרשה לעבור כימותרפיה* היה לה קשה יותר מאשר לאחרות. שיערה נשר, היא חשה עייפות, אובדן תיאבון והדיכאון הלך והחמיר. לאחר חמישה חודשים היא לא עמדה בטיפולים ובקשה מרופאיה להפסיקם, למרות ההשלכות האפשריות. למרבה המזל, תוצאות הבדיקה הראו שהסרטן בהפוגה, וטיפולי הכימותרפיה הופסקו. זאת היתה הקלה עצומה לכולנו.

לצערנו, מצבה הטוב לא נמשך הרבה זמן, והסרטן חזר לאחר שלושה חודשים. הפעם בעמוד השדרה ובאגן הירכיים. ואז התחיל העינוי האמיתי שלה.


בית החולים שטיפל באמי לא היה ערוך לטפל במקרים קשים כשלה, על כן היא הופנתה לבית חולים בירושלים. ירושלים אמנם נמצאת רק 70 ק"מ מעזה, אבל קבלת אישור המעבר היתה קשה במיוחד: בתור התחלה, היינו צריכים להשיג התחייבות של הרשות הפלסטינית לשלם לבית החולים. לאחר מכן נדרשנו לאישור מעבר של ממשלת ישראל, כולל הסעה באמבולנס. בכל שלב נדרשו מאות שיחות טלפון, ואין סוף בירוקרטיה.


לאחר חודשים של עקשנות ונדנוד הצלחנו להעביר אותה לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים. מה שנאמר לנו היה מבעית, אבל לא מפתיע. הרופאים אמרו שהיינו צריכים להביא אותה לבית החולים הרבה יותר מוקדם, כי המחלה כבר התפשטה. למרות זאת הם הבטיחו לנו שיעשו את כל שביכולתם כדי להקל על מכאוביה, ורשמו לה מינונים הולכים וגדלים של משככי כאבים. עם כל יום שעבר, הגידול התפשט, הכאב לא דעך, וכל שיכולנו לעשות היה לראותה סובלת. היא חזרה ארבע פעמים לטיפול ביולוגי בירושלים, ועם כל טיפול ראינו את כוחה של אמי מתפוגג, ויכולתה לסבול את הכאב הלכה וקטנה. לבסוף היא איבדה את היכולת לזוז, ואף לדבר.


בסתיו זכיתי במילגת לימודים ועברתי לאנגליה ללימודי תואר שני, וקיוויתי בכל ליבי שהיא תחיה עד שאחזור לבקר בהמשך השנה. אך לא כך היה, והיא נכנסה לתרדמת, וב-21 באפריל, אחותי שישבה לידה בבית החולים, כתבה בקבוצת הפייסבוק המשפחתי "אמנו נפטרה" ומוחי כמו עצר מלכת.


***

במהלך רמאדן 2010 פגשתי בעירי, בדיר אל-בלח, את חוסאם, צעיר פצוע, אז בן 20, הוא נפצע בגיל 19 כאשר מטוס F16 ישראלי פגע בבניין ממשלתי בדקות הראשונות של מבצע עופרת יצוקה – המלחמה הראשונה של ישראל נגדנו, שהחלה בדצמבר 2008. הבניין היה ממוקם ליד מכללה של אונר"א, שם חוסאם למד מסחר. הוא סיפר: "כשנפגעתי, סצינות מחיי עברו לנגד עיני". ולא רק הוא, אנשים רבים שהיו קרובים למות סיפרו לי על סצנות מחייהם שהבזיקו בראשם. אותו הדבר קרה לי כשקראתי את מילותיה של אחותי. חלק ממני מת. אמי היא חלק כה משמעותי ממי שאני היום. הנה כמה מהזכרונות שחלפו במוחי באותו הרגע.


FLASH

בערך לפני חודש, כשהסגר בעקבות מגיפת covid-19 החל בלידס, בה אני גר, אחותי התקשרה לבשר לי שהרופאים הודיעו שאבדה התקווה ושנאבד את אמנו בקרוב. אחותי ביקשה ממני לחזור כדי שאוכל לפגוש אותה פעם נוספת. אבל זה לא היה אפשרי, בגלל שכבר הוכרזו הגבלות על תנועה ועל כניסה לרצועה. באותו הזמן, חברי הסטודנטים חזרו לשהות בביתם למשך הסגר. בכל יום נפרדתי מכמה חברים ושותפים. קינאתי בכל מי שיכול היה לחזור לביתו. לאחר שהשתוקקתי זמן כה רב להימלט מהסגר על עזה, כל שייחלתי לו היה לעזוב את אנגליה ולחזור לעזה כדי להיות עם אמי. רציתי לצרוח על כל מי שיכול היה לנסוע, שאני הוא זה שצריך לנסוע יותר מכולם.


FLASH

אמא שלי שוחחה איתי בשיחת וידאו כמה ימים לפני שאחותי התקשרה לבקש שאחזור. כשהיא ראתה את פני על מסך הטלפון היא נישקה אותי ללא הרף ואמרה: "אני רוצה לראות אותך לפני שאמות, אחמד... אני מתגעגעת אליך, אחמד!" היא בכתה. הסתרתי את דמעותי ואמרתי לה שהיא תהיה בסדר. "אמא, את לא הולכת למות" השבתי. "את תחלימי... אני אביא אותך להשתתף בטקס סיום הלימודים שלי בלידס." היא ידעה שזה לא יקרה. "הלוואי אחמד... הלוואי" היא נאנחה. היא סיפרה לי שהיא עוקבת אחר התפרצות הקורונה באנגליה והתחננה שלא אצא מהבית. הבטחתי לה שאזהר. לרגע לא חשבתי שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו. לנצח.



FLASH

לפני שנתיים הזדמן לי להמלט למצריים לחופשה. השגתי אישור תושבות שהתברר כמזוייף, ונכלאתי. בלילה הראשון בצינוק אמא שלי העסיקה את מחשבותי. זכרתי את הפרידה שלנו וכמה התחננה שאשאר, ובכל זאת יצאתי למסע. בזמן שהותי במצרים היא התקשרה אלי כל יום ודיברה כשעתיים, היא סיפרה לי על אירועי היום חסרי המשמעות ואני נהניתי להקשיב לה. בחשכת תא הכלא, נשבעתי שאם אשתחרר, לעולם לא אצא שוב לטייל. לאחר 15 ימים בצינוק נשלחתי לכלא אחר. בדרך התחננתי לאחד השוטרים שיתן לי להתקשר אליה. הוא סירב בתחילה, אבל לא יכול היה לסרב ל-600 לירות סטרלינג שוחד. התקשרתי אליה ושיקרתי לגבי מצבי. סיפרתי לה שמצאתי עבודה ושאני נשלח לאיזור מרוחק במצריים שאין בו אינטרנט. היא האמינה לי ונרגעה. לא יכולתי לעצור את הדמעות כששיקרתי לה ואמרתי שהחבר שלי רוצה בחזרה את הטלפון. התגעגעתי אליה כל כך.


FLASH

היום הטוב ביותר בחיי היה כששוחררתי מהכלא לאחר שבעה חודשים ונשלחתי חזרה לעזה. ברגע שנכנסתי לרצועה, פגשתי את אבי ואחי שחיכו לי. הייתי במצב נוראי, עם שיער ארוך, זקן ובגדים בלויים. סיפרתי לאחי שאני רוצה להתקלח ולהתגלח בבית של חבר לפני שאפגוש את אמי כי לא רציתי שתראה אותי ככה. אבי ענה שאמי לא יכולה להמתין דקה נוספת ושהיא יודעת שהייתי בכלא. נסעתי ישר הביתה. היא חיכתה לי בפתח הבית, לבושה בהידור. ברגע שהיא ראתה אותי היא רצה וחיבקה אותי, כאילו מעולם לא חיבקה מישהו בעולם ובכתה: "התגעגעתי אליך אחמד!" היא ניקתה את חדרי, בישלה את האוכל האהוב עלי, הכינה את האמבטיה והזמינה את אחיותי הנשואות. היא התגעגעה אלי, ואני אליה.


FLASH

סיימתי את לימודי באוניברסיטה בשנת 2016. הטקס היה ארוך ומשמים. אמי הגיע, אך חיכתה עד שהמסיבה הסתיימה, ואז נישקה אותי ונתנה לי מתנה. "עכשיו אני רוצה להשתתף בחתונה שלך" היא אמרה. מאותו רגע,היא חסכה כל אגורה לטקס החתונה שלי. היא חסכה מעצמה שמלות, נעלים ואפילו צעיף. היא דחקה בי שוב ושוב להציע נישואין לכל נערה שארצה, ואני סרבתי. אני כל כך מצטער שהיא נפטרה לפני שיכולתי להגשים את משאלתה.


אני נזכר בכינויי החיבה שנתתי לה. קראתי לה "סוֹסוֹ שלי, סוֹמה וסוֹמסוֹם " (כינויי חיבה נפוצים לילדים). לא אהבתי לקרוא לה "אמא" כמו האחרים. בכל פעם שחזרתי מהעבודה היא היתה במטבח ובישלה עבורי. הייתי אומר לה באנגלית: "אני אוהב אותך אמא, את אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותך?" והיא היתה עונה לי: "לעולם לא תאהב אותי כמו שאני אותך, אני אמא. אתה חלק מליבי, אתה בשר מבשרי". "אני חושב שאני אוהב אותך יותר סוסו" הייתי עונה. היא היתה נאנחת ואומרת: "הלוואי".


עכשיו איבדתי אותה לנצח. היא עזבה לפני שיכולתי להיפרד ממנה בנשיקה. היא נפטרה אלפי קילומטרים ממני, ואני מתגעגע אליה יותר ממה שמישהו יכול לדמיין.

* אני לא יודע מדוע, אבל בעזה כימותרפיה היא קו הטיפול הראשון במקום כריתת שד.


תרגום: נועה מורג


פורסם ב-27.04.2020.


טקסט זה נכתב במקור באתרWe are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.


  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon