• .

נשים עזתיות והמחאות בגדר

עודכן ב: ינו 26

סלסביל חמדאן



את הידייה אבו חסנין, 39, ניתן לראות שבוע אחרי שבוע במחנה "תהלוכת השיבה הגדולה" בעזה. בידיה תיק מלא צמר גפן ובקבוקי בושם, והיא רצה לכל מי שנפגע מגז מדמיע או נורה על ידי צלף.


"אני תמיד שם, מסתובבת ומשפריצה בושם על המפגינים שהתעלפו, כדי שהם יתעוררו לפני שירייה נוספת תפגע בהם והם ימותו", אבו חסנין מסבירה.


מאז החלה תהלוכת השיבה הגדולה ב-30 למרץ, 2018, נשים עזתיות הפגינו בה נוכחות משמעותית. למרות הגז המדמיע והתחמושת החיה המופנית כלפי המפגינים על ידי חיילים ישראלים, נשים ממשיכות לקחת חלק פעיל במחאה. וההשפעה שלהן ניכרת. אני מאמינה שאחת הסיבות המרכזיות שתהלוכת השיבה הגדולה מעוררת עניין בינלאומי ושוברת סטריאוטיפים שיש לעולם על פלסטין בכלל ועל עזה בפרט, היא האירועים היצירתיים, שוחרי השלום שנשים מובילות בתהלוכה: מעגלי שירה פטריוטיים, קבוצות קריאה, הופעות דבקה, בישול של אוכל מסורתי והפרחת עפיפונים בצבעי הדגל הפלסטיני (והרשימה עוד ארוכה).



אסרא אריר, עיתונאית המדווחת מתהלוכת השיבה הגדולה

בין הנשים המשתתפות ישנן חובשות, עיתונאיות, צלמות ורופאות. הן אמהות, נערות וזקנות. דיברתי עם חלק

מהנשים האמיצות האלה והתעניינתי בנקודת המבט שלהן.


חברה הכירה לי את אבו חסנין, ששמחה להתראיין. אבו חסנין נפצעה כשרסיס ניקב לה את הברך. אבל אחרי חמישה ימים בלבד בבית החולים היא חזרה למחאות, למרות הכאב. אבו חסנין חלקה איתי את מחשבותיה על התפקיד המיוחד שנשים ממלאות בזירה שנשלטת על ידי גברים: "גברים תלויים בנו (נשים) שנגן עליהם. מכיוון שהצלפים הישראלים יורים בעיקר על גברים, אנחנו מבינות שתפקידנו לספק מסך עשן על ידי שריפת צמיגים וסחיבת אבנים ובקבוקי מים בשבילם בשמלות שלנו".


אבו חסנין הדגישה גם כיצד נשים מספקות תמיכה רגשית ושיקול דעת במצבים מלחיצים. "גברים, מטבעם, להוטים מאוד באירועים האלה וכך הם מסכנים את עצמם בפגיעה מירי", היא הסבירה. "כנשים, אנחנו לרוב מסוגלות לחשוב באופן רגוע יותר. נשים עוזרות לגברים לחשוב באופן בהיר על פעולות מסוכנות וחפוזות שהם עלולים לעשות".


מאז השבוע הראשון של המחאות, אבו חסנין ציירה ציור שבועי וקראה לכל יצירת אמנות על שם הנושא של מחאת השבוע.


"זאת הדרך שלי להביא לידי ביטוי את הנושא המיוחד של כל שבוע", הסבירה אבו חסנין כשהיא מציגה את עבודותייה.


זהר אלנג'ר, בת 20 העוסקת בתקשורת המונים, תומכת לחלוטין בזכות השיבה הפלסטינית, אבל מתנגדת למחאות המתמשכות.


"מארגני האירוע הציעו שאשתתף, כדי לעודד את העוקבים שלי [ברשתות החברתיות] להשתתף גם הם", נזכרת אלנג'ר, שלה 13,000 עוקבים בפייסבוק ו-116,000 באינסטגרם. בהתחלה, היא אהבה את הרעיון של מחאה שקטה, אבל כשהיא ראתה מפגינים נורים, היא התחילה להרגיש שהעזתים לוקחים סיכונים גדולים מדי. "זה היה אמור להיות שליו, אבל אז זה לא היה. אנשים נהרגו על ידי חיילים ישראלים, אז החלטתי לא להשתתף יותר. לא הפסקתי כדי להגן על עצמי, אלא כדי להגן על העוקבים שלי שהלכו לשם אחרי שראו אותי משתתפת. לא רציתי להרגיש אשמה אם הם יהרגו או יאבדו רגל".


אכן, על פי הפרסומים, 256 פלסטינים נהרגו במחאות ו-29,382 נפצעו. עם זאת, נשים אחרות ממשיכות לתמוך במטרה, למרות המחיר הכבד. אנתיסר אבו חסנין, אמה של הידייה, משתתפת עם ילדיה ונכדיה.


"אני בגילי לא יכולה לרוץ ולזרוק אבנים, אבל אני מגיעה למחאות כדי להיות שם עבור הילדים והנכדים שלי", היא מתעקשת.


היא איבדה את בנה, מוסא, פרמדיק בן 35, כשהוא נפגע מאש חיה בזמן שעזר למשתתפים פצועים.

"הבן שלי היה שם בגלל שזאת הייתה העבודה שלו, להיות פרמדיק. הוא רץ להציל חיים ונפגע מכדור בחזה", היא נזכרת.


אינתיסר הייתה עדה לירי. עם דמעות בעיניים, היא תיארה את הריצה לבן שלה, את הנסיון לעצור את הדימום עם החיג'אב ואיך החזיקה אותו בידיים כשמת. "מעולם לא שנאתי את המחאות. הגורל שלו היה להיות שאהיד ואין דבר יפה יותר מלמות כך".


אהבת אם עודדה גם את העיתונאית אסרא אריר לסקר את ההפגנות. במקרה של אריר, הייתה זאת האהבה של אמה למולדת. "אני מגיעה מכפר מימון, רק כמה קילומטרים מאיפה שאני עומדת [בגבול]. את יכולה לדמיין את התסכול שאני חשה כשאני רואה את הבית של סבא וסבתא שלי ולא יכולה אפילו להתקרב אליו?" שאלה אריר. "כן, אני עיתונאית, אני מסקרת ומתעדת מה שקורה לעם שלי, אבל העיניים שלי תמיד מביטות מעבר לחיילים הישראלים, מחפשות את הכפר שלי".


לטענת אריר, ההבדל היחיד בין ימיה הראשונים של המחאה והיום הוא שבחודשים הראשונים היו אקטיביסטים בגבול כמה ימים בשבוע. עכשיו, המחאות מתקיימות כמעט רק בימי שישי. אריר הדגישה את אופיים השליו של המחאות. להערכתה, 45-50 אחוזים מהמשתתפים הן נשים.


אריר נפצעה שלוש פעמים בעודה מדווחת מהשטח: פעמיים מגז מדמיע ופעם אחת מכדור גומי בברך. היא עברה ניתוח וכיום אינה מסוגלת ללכת, ועל כן הפסיקה לסקר את המחאות, אך היא נחושה לחזור ברגע שתוכל.

"אני לא יכולה לחכות ליום שבו אוכל להשתתף שוב", אמרה בנחישות.


אנתיסר אבו חסנין שותפה לנחישותה של אריר. היא מתארת נשים – בעיקר אמהות – בתור מקור החוסן הרגשי של גברים. היא מעודדת את כל הנשים בעזה להמשיך להשתתף, והיא בטוחה שאם נשים יהוו דוגמה, הגברים יבואו בעקבותיהן.


"בזכותנו הדור הבא גדל עם אהבה למקורות שלהם ולאדמה שלהם", היא אמרה. "אף אחד לא מייצר אהבה יותר מנשים".



תרגום: טלי כהן


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon