רע'ד חסנין
היה זה יום שטוף שמש. עננים ספורים ניקדו את השמיים, שבהקו בצבע כחול ועז. אני התהלכתי ברחובות והתבוננתי.
הבחנתי בבחור צעיר, בן 25 בערך, שמחזיק קופסת ביסקוויטים. עורו היה מחוספס ושחום, כתפיו היו שמוטות מעייפות. הוא עמד באיזור הפקוק ביותר בעזה, כיכר אל-סראיא, וניסה למכור את הסחורה לכל נוסע שחלף על פניו. למרות שהביסקוויטים שלו היו ישנים במקצת, הוא מכר אותם במחיר כפול ממחירם הרגיל. תאמינו לי, מה לא עושים כדי לפרנס את המשפחה בבית.
לפתע הוא הבחין באישה יפהפייה. היא ישבה במונית שנעמדה בצומת. האישה הייתה מאופרת והדורה, לבושה למפגש חשוב. עיניו נפערו לרווחה והוא פסע אליה במהירות - כזוכה בלוטו שרץ לאסוף את פרסו. סוף סוף מצא מישהו, מישהי, שתקנה ממנו את הביסקוויטים שלו! "קני שניים", הפציר בה, "בבקשה, הם עולים רק שקל אחד!"
האישה התעלמה ממנו, הסיטה את מבטה, ובהתה מבעד לחלון השני. בתחילה לא היה נראה שאכפת לו; הוא הציע לה שוב את הסחורה היקרה שלו, אך עדיין לא זכה לשום תגובה. גבותיו התכווצו והוא מצמץ מעט. עדיין לא איבד את תקוותו. הוא דחף לעברה את הביסקוויטים שוב, והיא הזעיפה את פניה ברוגז. המונית בה ישבה הזדחלה קדימה.
מוכר הביסקוויטים אגר את כוחותיו לניסיון אחרון: "בשם אהבת האלוהים, האל יעניק לך ולאמך בריאות. בבקשה, קני כמה, או לפחות אחד." אז הבהב הרמזור בירוק, המונית התקדמה, והמוכר, שעמד בצומת ובהה, כמעט השליך את הקופסא מידיו. זרועותיו הדקות נדמו לי לפתע חלשות מכדי להחזיק אפילו ביסקוויטים. ליבי התכווץ אליו באמפתיה.
גם הדובי הגדול שישב על השולחן, שמחוץ לחנות הצעצועים שמול הצומת, נראה כאילו הרגיש רע עבור האיש. ראשו של הדובי היה מורכן קדימה, שמוט על חזהו. הדובי הזה ראה הרבה קבצנים, מכל הסוגים, חשבתי. אחרי הכל, זוהי צומת אלסאראיא.
מוכר הביסקוויטים שלנו קפא, כלוא על מקומו ללא ניע, הביסקוויטים בידו. כעת הפסיק לפנות אל הנהגים האחרים, כעת הפסיק לדבר. איזה סמל לעזה, חשבתי.
הייתי צריכה משהו שיעודד אותי. מבטי סרק את הצומת, ונפל לבסוף על אישה זקנה, פלסטינית טיפוסית. השמש הלוהטת של עזה חרשה בפניה קמטים רבים, עיניה חומות וצלולות; חיוכה קורן לעולם, כאילו תמיד היה מונח כך על פניה. היא מכרה תותים אדומים, טריים. ניכר היה שהיא גאה בהם. היא ליטפה אותם כאילו היו ילדיה.
ילד בן שתים-עשרה, אולי שלוש-עשרה, הסתכל על התותים שלה בערגה. היא נכנעה למבטו מיד. לאחר שהתיזה מעט מים על התותים, הגישה לו הזקנה תות לצד חיוך רחב ואמרה, "קח את זה חביבי, קח את זה!"
היום שלנו מלא ביופי. אני חושבת שכל יום מלא בדברים יפים; רק צריך להכיר בהם.
אני ביישנית מאוד. דיבור בפני קהל מפחיד אותי. גם כאשר החיים מכריחים אותי לקום ולדבר מול אנשים שאני מכירה ויודעת שלא יפריעו לי, קולי נסדק והידיים שלי רועדות כאילו הרגתי מישהו. השדים בראש מלחששים לי: את לא מספיק טובה, סתמי את הפה, את תביכי את עצמך.
לפעמים אני מייחלת שהחובה הזאת, לנהל חיי חברה, לא היתה קיימת כלל. החיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים.
אבל גיליתי שכאשר אני כותבת, אני אף פעם לא מגמגמת, אני אף פעם לא מהססת; המילים פשוט זורמות. דרך הכתיבה אני מצליחה לדבר ברהיטות. העט שלי (או המקלדת) הם הקול שלי; הכתיבה מאפשרת לי לבטא את מי שאני באמת ואת ממה שאני חושבת. לבטא בבטחון. עד שמצאתי את "We Are Not Numbers", אף אחד כמעט ולא קרא את מה שכתבתי. אבל הנה, את או אתה קוראים את המילים האלו עכשיו, אז אולי זה מתחיל להשתנות.
תרגום: רייוי
עריכה: יובל אברהם
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.