ביום הראשון שלי בכיתה ח', ישבה לידי בכיתה נערה אחת עם הבעת-פנים קצת שחצנית. ברגע שהיא שמעה את המנהל שואל את המורה שלנו: "מה שלום הילדה מערב הסעודית?", פניה התרככו.
"את מערב הסעודית?" שאלה אותי.
הריחוק שהפגינה קודם לכן התחלף בתדהמה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא פגשה מישהי אשר גרה מחוץ לבית הכלא המכונה עזה. "כן". עניתי. וזאת הייתה אמירת ה-"כן" הסבלנית הראשונה שנאלצתי להגיד בשמונה שנות חיי בעזה מאז.
הזיכרון הזה ואחרים מילאו את ראשי בזמן שקראתי את הספר "בקרים בג'נין", רומן שכתבה הסופרת הפלסטינית-אמריקנית סוזן אבו אל-הווא. סיפורה עורר בי נוסטלגיה אל פלסטין ההיסטורית - האדמה שהיא הבית של אבותיי, ובכל זאת כל כך זרה לי. אני מרגישה שכל תחושה של "שייכות" נגזלה ממני בגלל הסגר הישראלי על עזה.
אותה נערה שהרימה ככה את הגבה גרמה לי להרגיש זרה, וממשלת ישראל עושה בדיוק אותו דבר לבני עמי.
גיבורת הספר "בקרים בג'נין" היא נערה מהגדה המערבית בשם אמל, שמקבלת מלגת לימודים ל לתואר ראשון ולתואר שני בארצות הברית. לאמל ולי יש אותו חלום, רק שהיא הצליחה להגשים אותו, ואני לא. עדיין.
אני מוצאת את עצמי באמל. אבל, למרות התקווה שלי לנסוע ולהשלים את התואר השני שלי במקום אחר, אני נזכרת בכל העזתים ש חלומם נגוז של עזתים רבים מאוד שזכו במלגה נחשקת נגוז, כיוון שלא הורשו לצאת מעזה.
ישראל מתירה רק לפלסטינים מעטים מאוד לצאת דרך מחסום ארז. אפשרות היציאה היחידה האחרת היא דרך מעבר רפיח למצרים, אבל בשביל זה דרושים הרבה זמן, אנרגיה וכסף (כלומר שוחד). ואם קורה נס ומישהו מצליח בסופו של דבר לעבור, לפעמים פג תוקפה של הוויזה אל היעד הסופי בגלל ההתארגנות הממושכת. מטרידה אותי המחשבה שאני עלולה להגיע למצב של אחד מהאנשים שהתקוות שלהם היו בשמיים, אך אלה התנפצו בגלל האיסור לנסוע. האם המצור על עזה יאפשר לי אי פעם להיות אמל?
אני בת 21, ובמקום לחשוב על נושא התואר שלי, אני מנסה לחשוב איך אוכל להתגבר על מכשול היציאה מעזה. אני כל הזמן עסוקה בזה וזה הורג אותי.
אני כופה על עצמי לשוב ולהתרכז בספר. כאשר אמל פוגשת את אהבת חייה, השאלה הראשונה שהבחור שואל אותה היא, "איך היה באמריקה?" בעזה, אם אפגוש אי פעם את אהבת חיי, הוא כנראה ישאל אותי, "היית בעזה בזמן המלחמה של 2008?" כך רוב האנשים שאני פוגשת בפעם הראשונה מתחילים שיחה. הם לא שואלים איזה ספר אהוב עלי או איזה סוג מוזיקה אני מעדיפה או איזה תוכנית אני אוהבת יותר, את "אל-דחיח" או את "אל-סליט אל-אח'בארי" (שתי תוכניות מוכרות בערוץ של אל-ג'זירה ביוטיוב). במקום זאת, הם רוצים לדעת אילו מלחמות שרדתי.
למעשה הם רוצים לגלות אם יש בינינו מכנה משותף, מכיוון שאני לא גדלתי פה. הם רוצים לספר לי את הזיכרונות שלהם מהמלחמה (כמה קרובי משפחה נהרגו, אם בית השכנים הופצץ, ואת העובדה שהם פחדו פחד מוות). אבל אני לא נהנית מהנושא הזה. אני גם לא אוהבת ששואלים אותי, "מה הביא אותך הנה?" או "את מי את מעדיפה, את ערב הסעודית או את עזה?" מלחמה לא הייתה במרכז הזיכרונות שלי כמו אצל רוב העזתים. גדלתי ביו גנים, לונה פארקים, קניונים, וכבישים נופיים לאורך החוף. טיילתי ברחבי הממלכה ממזרח למערב באוטובוס, במטוס וברכבת. זאת לא המלחמה שקשה לי לסבול, אלא הזיכרונות מכל המקומות ומכל החוויות שהם בלתי אפשריים בעזה! כבר שמונה שנים אני מקווה, שמישהו ישאל אותי פעם איזה צבע אני הכי אוהבת, כדי שאני אענה בעיניים נוצצות, "כתום!"
בנקודה מסוימת, הפסקתי לציין שנולדתי וגדלתי מחוץ לרצועת עזה, כדי להימנע מהתחקורים.
חזרתי לקריאת "בקרים בג'נין" כדי להרגיע את רוחות הרפאים שבראשי. אני שוכבת במיטתי, כף רגלי הימנית מונחת על הברך השמאלית כדי שהספר יהיה בגובה עיניי. אני קוראת איך האחות החורגת של אמל ניסתה לשדך בין אמל לגבר צעיר. התחלתי לדמיין איך ג'נין הייתה נראית אם פלסטין הייתה חופשיה מישראל, עד שרעש חזק פילח את האוויר. נבהלתי, חשבתי שהישראלים התחילו את המסיבה הרגילה שלהם (סלנג עזתי להפצצות), והספר נפל על פני. "איזה מנוולים!" התחלתי לשיר.
אבא שלי מיהר החוצה כדי לברר מה קורה, חזר אחרי שעה ואמר לנו, שהיריות נועדו להשתיק מריבה בשכונה. התחלתי לצחוק וחשבתי שהפעם אני חייבת לישראלים התנצלות. אבל בעצם… לולא הם, קולות חזקים לא היו אוטומטית מפחידים אותי.
החלטתי להניח את הספר ולנסות להירדם. אוכל לחזור ל"בקרים בג'נין"... בבוקר.
תרגום: עידו בן יעקב
עריכה: עידית שורר
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.