יום אחד הלכתי ברחוב בדרכי הביתה מהאוניברסיטה והבחנתי בבית קפה קטנטן, דחוס נואשות בין הבניינים העצומים בעיר עזה. "Honey Bee" נכתב על השלט שמעל הדלת. השם נכתב גם בציור קיר גדול, בכחול ובצהוב בחזית בית הקפה. כל השולחנות שעמדו בחוץ היו רטובים וריקים.
כשנכנסתי פנימה ראיתי שבית הקפה כמעט מלא. צעיר רזה כמו שלד ישב ליד החלון עם צעירה יפהפייה. הם החזיקו ידיים והביטו בגשם. כמה אנשי עסקים ישבו ליד שולחן אחר, וכמה סטודנטים ישבו על כיסאות בר ליד הדלפק. המקום היה מלא בריח של טבק, בקולות שיחה ובמוזיקה מגוונת שבקעה מהרמקולים – "Is This Love" של בוב מארלי, "How I Love You" של אנגלברט המפרדינק ומוזיקה אלקטרונית מוזרה.
המקום נראה ממש מגניב. בכל מקום היו נגיעות של אדום – כיסאות אדומים, שולחנות אדומים, קישוטי תקרה אדומים ומפיות אדומות. על הקירות הודבקו דפים מעיתונים טורקיים ואמריקאיים, ציור קיר של משפחת סימפסון ("הארוחה האחרונה") וגיליון גדול עם קומיקס בשחור ולבן. ציור נוסף של עץ עיטר את התקרה. אבל מה שבאמת משך את מבטי היה ארון זכוכית שהכיל מגוון קינוחים מגרים.
ישבתי ליד שולחן ריק, הזמנתי קפה ובהיתי במעמקיו, שקוע במחשבות. "זה זמן טוב להיות לבד, כמו דייט עם עצמי, ולטייל טיול וירטואלי לארצות הברית, עם שבלול קינמון", חשבתי. בעיניי, המאפה העגלגל הזה, שישב בארון הזכוכית, מייצג את המקום שבו אני מבקר בחלומותיי.
המלצר בא והצביע על כוס הקפה שלי, שהייתה עדיין מלאה. "הנה התפריט. לא אהבת את הקפה שהזמנת? אני יכול להחליף לך, אדוני".
"הכול מצוין," הרגעתי אותו.
עיינתי בתפריט. מה לבחור? את האמריקאיים (בראוני, ואפל עם נטיפי שוקולד, עוגייה, עוגת שכבות), את הצרפתיים (רפרפת, פרנץ' טוסט), או את האיטלקיים (פנקוטה)? או אולי את המזרח־תיכוניים (כנאפה או דלעת בדבש)?
בשולחן מאחוריי שמעתי קול גברי נמוך, בצרפתית. הוא קם, עבר אותי וחזר על דבריו: "Une vie sans bonbons ne vaut pas la peine d'être vécue".
"סליחה, אני לא מדבר צרפתית, אבל אני טוב באנגלית", אמרתי.
"חיים בלי ממתקים, לא ראוי לחיותם", הוא אמר. הפעם באנגלית.
זוג האוהבים צחק. ראיתי מבעד לדלת הפתוחה שהגשם בחוץ מתחזק. הצרפתי הקליד משהו בטלפון שלו, והסיגריה התנדנדה בזווית פיו.
"אתה בטח אוהב לקרוא", אמרתי לו והצעתי לו לשבת לידי.
"למה?"
"כי זה היה ציטוט מספר, ולא המצאה שלך".
זה ספר של הסופר ההודי פאוואן מישרה - Coinman: An Untold Conspiracy
"וואו! לא ייאמן. אלוהים!"
ניהלנו שיחה באנגלית על ספרים וכתיבה. למדתי שהאיש חי בצרפת בילדותו. היו לו מבטא צרפתי כבד ומבטא אנגלי בעת ובעונה אחת. קולו הרם וההתרגשות שלו משכו את הבעלים אל השולחן שלנו כדי לראות אם הכול בסדר. הבטחנו לו שכן, והזמנתי את שבלול הקינמון שלי.
הצרפתי הלך, ובעל בית הקפה הביא את הקינוח שלי.
"זה נפלא", אמרתי לו.
"טעים לך?" הוא שאל, אבל הוא ידע מה אענה.
"בהחלט", עניתי.
"אם תאכל כאן לא תפשוט את הרגל, לפחות בהשוואה לבתי קפה אחרים", הוא אמר בגאווה.
ביקשתי שישב איתי ויספר לי את הסיפור של Honey Bee.
עמר סובּה הוא הבעלים של בית הקפה הקטן הזה. הוא למד תיירות ואירוח במצרים, והיה שם זמן רב שף קינוחים.
ואת הניסיון שצבר ולהקים את יצירת המופת שלו – בית קפה תרבותי מוזיקלי. בשנת 2016 חלומו של עמר התגשם.
"בהתחלה לא הצלחתי לחשוב על שם", הוא אמר. "אבל כששאלתי חברים, הם הציעו שמות מהממים. ביניהם היה גם Honey Bee".
הלב שלי יצא לטיול מהיר בארצות הברית, מקום שאני חולם לבקר בו. "אני מוכן להתערב שיש שם יותר מבית קפה אחד בשם Honey Bee", חשבתי לעצמי.
עמר המשיך לדבר. "הסיבה העיקרית לקינוחים המערביים היא שאף אחד כאן לא יודע לעשות אותם כמוני. יש בתי קפה שמעמידים פנים שהם יכולים לעשות את כל הקינוחים המערביים, אבל זה לא נכון. אני יודע כי יש לי ניסיון עשיר באפייה לזרים במלונות במצרים".
"כנות היא לב העבודה", הוא הוסיף.
אף על פי שבית הקפה משגשג, לעמר יש מטרות גדולות יותר. הוא רוצה להרחיב אותו כדי לארח לקוחות נוספים, אבל הוא מנהל מאבק מול עיריית עזה כדי להוסיף עוד שולחנות בחוץ. והוא רוצה להרחיב גם את פנים בית הקפה.
עמר קם. "אוכל טוב, מים נקיים, ממתק מדי פעם ומישהו לדאוג לו", הוא אמר. "זה מה שכולם צריכים. אני יודע שזאת תפיסת עולם פשטנית ולא מציאותית, אבל מרגיע אותי לחשוב על זה".
"קראת את Magic Study של מריה סניידר", אמרתי לו כשקמתי גם אני לצאת.
"לא, לא קראתי את זה בשום ספר. זה היה כתוב על תפריט במצרים".
לפני שיצאתי ביקש ממני עמר לכתוב מסר סודי על מפית, ואז הבחנתי בערמת מפיות עמוסות במסרים שהייתה מונחת על צלחת על הדלפק. "החיים קצרים. קודם כול, תאכלו קינוח", כתבתי.
לפניי יצאו מהקפה בני הזוג, עדיין מחזיקים ידיים. רעמים רעמו וירד גשם סוחף. כשיצאתי נופפתי לעמר והבטחתי לחזור.
פתחתי את המטרייה שלי, הרכבתי אוזניות וצעדתי בנחת. "זאת הייתה חוויה מצוינת ממש", אמרתי לעצמי. "הפעם Honey Bee בעזה, בפעם הבאה Honey Bee בארצות הברית. למה לא?"
תרגום: ענבר ג'
עריכת לשון: לילך צ'לנוב
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.