מסר אישי לחג החירות

אני כותב לכם בחג הפסח, חג החירות שלכם. כותב מעומק לבי. זה שוב אני, אחמד, עיתונאי מעזה ואחד ממקימי העמוד הזה. ובוער בי, בערב חגכם, לכתוב משהו על חירות.


אתם יודעים, הקמנו את העמוד הזה יחד - פלסטינים ויהודים שגרים בין הנהר לים. וקבענו להיפגש פעם בשבוע, דרך הזום. מעולם לא נפגשנו במציאות, בגלל הסגר.

כך אנחנו עושים, פעם בשבוע - פותחים זום, ומדברים על העמוד. ועל רעיונות. ומטרות. וחולמים את העתיד שלנו.


אבל בכל פעם שאני פותח את המצלמה - אני רואה את יובל ואביגיל, שותפים שלי לצוות, מתהלכים ברחובות של ירושלים. בחופשיות. לא סיפרתי להם את זה אף-פעם, אבל ברגע הזה, בכל פעם מחדש, משהו נשבר בתוכי.


כי לי אין את החירות הזו. ולראות אותם, את החברים שלי, היהודים, שותפים לצוות, עונים לשיחה שלי מירושלים - מזכיר לי את זה. בכל פעם מחדש.


זה מזכיר לי איך רק בגלל שנולדתי "מעבר לגדר" - לי אסור את מה שלהם, אלו שנולדו מהעבר השני - מותר כל-כך בטבעיות. כי באופן בסיסי, כך אופי המשטר שלכם: ארץ יהודית מבחינה דמוגרפית. וגם ירושלים כזו. לכן - להם מותר ולי אסור. וזו מניעת החופש הכי בסיסית מאיתנו, הכי כואבת.


אני יודע שהיום, לפני שלושת-אלפים שנים, שוחררו היהודים מעבדות אצל פרעה בארץ מצרים. אני יודע שהם יצאו למסע מפרך אל ארץ בה יהיו חופשיים. ארבעים שנה הם הלכו במדבר! ואני יודע שאתם חוגגים, יהודים ברחבי העולם, מדי שנה, את השחרור שלכם מעבדות. וכך תעשו גם היום בערב.


ואני, כמוסלמי וכפלסטיני מעזה, מקווה שהיום הזה יזכיר לכם כמה נעים הוא חופש. וכמה מתועבת היא העבדות. כל עבדות. כל סוג של מניעת חירות. לא רק לכם, אלא גם לשכנים שלכם - שגרו איתכם במשך אלפי שנים על האדמה הזו.


לכן אני כותב לכם, ביום חגכם, על ירושלים - העיר בה אני חולם להיות. העיר ממנה מונעים שאהיה. וזה כמובן רק ביטוי אחד, מני רבים, למניעת החופש של הממשלה הישראלית עלינו - תושבי עזה.


הפעם הראשונה שיצאתי מעזה הייתה לפני שנתיים. אתם מתארים לעצמכם? נסעתי למצרים. במשך חודש הייתי בחוץ, וזה היה החודש היפה בחיים שלי. זו הפעם הראשונה, אחרי 24 שנים בהן אני חי תחת סגר, שהצלחתי לראות מקום אחר, הרחק מעזה. שונה מעזה.


אני זוכר תשוקה - רק לדבר. לפטפט עם אנשים ברחוב, על כל דבר, בכל נושא, רק לשמוע את הערבית שלהם, במבטא לא מוכר, חדש, שונה. אחחח.


ובכל פעם שפגשתי אדם מצרי, והוא שאל: מאיפה אתה? הייתי עונה: פלסטין. והוא היה אומר: פלסטין! איזה כיף לך. אתה יכול להתפלל בירושלים.


ואני, היה לוקח לי שעה להסביר, לשכנע אותו, שאמנם אני מפלסטין, אבל מעולם לא הייתי בירושלים, וכך גם רוב תושבי עזה - מעולם לא ביקרו בירושלים.


והוא, בדרך-כלל, היה מתפלא, ומושך בכתפיים, ולפעמים גם שואל: למה? למה לא? ואני הייתי אומר: כי אין חופש תחת כיבוש.


הם לא ידעו, המצרים, וגם לא הישראלים, שהשאלה הזו שלהם, התמימה, מחצה לי את הלב. הזכירה לי שאני חי תחת כיבוש צבאי, שמונע ממני להגשים חלום פשוט - להתפלל באל-אקסא. כן, אני אדם דתי, מוסלמי, והקשר שלי לירושלים הוא קשר דתי עמוק. אני מרגיש בנוח לכתוב את זה היום, בחג שלכם, שהוא דתי גם-כן.


הייתה תקופה, בעזה, שהייתי חולם על ירושלים. במשך שלוש שנים, חלום חוזר בכל לילה.


ובחלומי אני הולך ברחוב, ומחבק חומה גדולה, עשויה מאבן ירושלמית, כפי שראיתי בתמונות בפייסבוק, ומסביבי המוני אנשים, וכולם אוהבים אותי, אני יודע, וירושלים כל-כך יפה, בחלומי, כמו זו שראיתי בסרטים, ואני משתטח ארצה, ובוכה מרוב שמחה, בחלומי.


וכאשר הייתי מתעורר, בחדר שלי, בעזה, הייתי עוצם עיניים חזק, מקווה לחזור פנימה, לראות שוב את ירושלים, ולרוב לא הייתי מצליח, ובאותו רגע - לא רציתי להמשיך לחיות.


שנה לאחר-מכן קיבלתי מייל מאונברסיטה באנגליה. הם הציעו לי מלגה ללמוד תואר שני בתקשורת, הכל ממומן על-ידם. הסיפור על איך ישראל סירבה לתת לי לעבור דרך מעבר ארז, כדי לטוס לאנגליה, ואיך כמעט פספסתי את המלגה שלי - גם הוא קשור לחופש - אבל זה כבר לפוסט אחר.


בסוף הצלחתי, בקושי רב - לצאת דרך מצרים.


ואז ראיתי את ירושלים! הפעם היחידה בחיי שראיתי את ירושלים. במרחק של מאלפי קילומטרים ממני. מחלון המטוס שלקח אותי מעמאן, עיר זרה, לאנגליה, עיר זרה אחרת.


טסתי מעל ירושלים, וראיתי כיפה מוזהבת, את כיפת הסלע, נקודה צהובה קטנה.


חמש שעות בשמיים מעמאן ללונדון. בכיתי. נראה לי שאלו היו דמעות של שמחה. לא יודע. ראיתי את ירושלים, בירת ארצי! וגם ראיתי את יפו, העיר ממנה גורשה המשפחה של אבא שלי. וראיתי ערים פלסטיניות אחרות מרחוק, ואת הרי פלסטין, ואת מישורי פלסטין, ואת היופי המהוסס הזה, הנסתר - של הארץ.


אלו היו חמשת השעות הקשות בחיי, שם במטוס. וגם היפות בחיי. ומבלבלות, בכנות. לרגע רציתי לפתוח את דלת המטוס, ולהשליך את עצמי, לזרוק את הגוף, לחצות את המחסומים שלתוכם נולדתי, שניתקו אותי מארצי - ולצנוח מטה, גם אם זה אמור למות, אל ירושלים.


באותו היום, באותו רגע, אמא שלי הייתה חולה בסרטן בלבלב. היא הייתה צריכה לקבל טיפול שאין בעזה. קבעו לה תור לבית חולים בירושלים - אבל ישראל סירבה לתת לה לצאת. חלפו חודשים ואמי הלכה ונעלמה, מול עיני. המחלה אכלה אותה מבפנים. ואני התלבטתי אם לטוס או לא, אם לעזוב אותה או לא. ובסוף החלטתי שכן.


אבל באותו היום, אחרי שחברים שלי התגייסו לעזור לי - ישראל נתנה לאמי אישור לנסוע לירושלים. אבל זה היה מאוחר מדי. חודש לאחר-מכן אמי נפטרה.


אבל באותו יום לא ידעתי את זה, שאמי תמות, והתקשרתי אליה לפני הטיסה, מת מדאגה, ואמרתי לה, אולי כדי לעודד אותה: "אמא יש לך מזל, שכחי מהמחלה, את נוסעת היום לירושלים! ואת תראי אותה, גם אם זה רק מהחלון של האמבולנס".


והיא צחקה, בקול חלוש, אמא שלי, שכבר אז בקושי הצליחה לדבר. אבל ידעתי שהיא שמחה, שגם עבורה זה חלום. לצערי אמי נפטרה לפני שהספיקה להתפלל בירושלים, או באמת לשהות בעיר. ואני מפחד שגם אני אמות כך.


אני חושב שחופש אמיתי, גם עבורכם - לא יגיע עד שתפסיקו למנוע אותו מפלסטינים, הוא לא יגיע, באמת יגיע, כל עוד הסגר וכיבוש האדמות מתמשכים.


חירות אמיתית זה להיות אדם חופשי, נכון, אבל זה גם לא לשעבד אחרים. ואני, בגללכם, איני אדם חופשי. אז איך תהיו אתם חופשיים?


אני מקווה שיהיה לכם חג שמח. שיהודים בכל העולם יהנו ממנו. ואני מקווה שתלחצו על הממשלה הישראלית להפסיק את כל סוגי האפליה והדיכוי נגד הפלסטינים.


התקווה שלי, לחג החירות, זה שבשנה הבאה - אוכל להיות אדם חופשי. לבקר בירושלים, ולהתפלל שם, לצדכם, היהודים בפלסטין - שיתפללו שם גם-כן, ללא כיבוש, ללא מחסומים, ללא שלילת חופש מאיש.


תקוותי לחופש, תפילתי לחג, היא שבשנה הבאה נחיה כולנו, יחד, במדינה אחת, דמוקרטית. מדינה שתתן זכויות שוות לכל מי שחי בארץ, בין נהר הירדן לים התיכון.