• .

מסע אל החופש

חנין אבו סואד


"אישה היא האור האלוהי, לא רק אהובתך

היא איננה רק יצור, היא היצירה עצמה"

הנוף החדש של חיי החדשים

כל חיי גדלתי בעזה, בתוך קהילה סגורה וקונסרבטיבית (במידה רבה בגלל הכיבוש הישראלי) ובשל כך, לא הזדמן לי לחקור ולגלות את הנשיות שלי.


התחתנתי בהיותי בת 19, עם הבחור הראשון אתו יצאתי (כנהוג בחברה המוסלמית) וזמן קצר לאחר מכן, ילדתי שני ילדים. הפכתי לאמא וכבר לא היה לי את הזמן לעכל ולהבין איך אני משלבת בין כל התפקידים- להיות אני, להיות אם, להיות בת זוג.


לפתע, נאלצתי לבקש רשות לפני כל דבר שהיה ברצוני לעשות ואם בעלי, או בן משפחה מבוגר, אמר "לא"- כך היה. לא זה לא.


אמי אמרה: "את חייבת להסתדר. איננו יכולות לעשות דבר בכדי לשנות את זה".


אף על פי כן, רוחי חזקה. חשבתי לעצמי: "מדוע עלי להתאים את עצמי? מדוע עלי לציית? למה אני צריכה לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות? למה אני צריכה להתלבש ולהיראות איך שאחרים חושבים שאני אמורה להתלבש ולהיראות ולא כפי שאני רוצה?"


ברחתי אל הריקוד- בתוך דירתי, מאחורי דלתות סגורות- כדרך לבטא את עצמי. הייתי שרה ויוצרת לעצמי את המוסיקה ונסחפת עם הצלילים שדיברו לנשמתי. המשכתי גם לכתוב, מתוך תשוקה לפתח את האנגלית שלי, שהתחלתי ללמוד כשהייתי בת 16. הייתה בי כמיהה לתת ביטוי חופשי לדעות שלי, אף על פי שפחדתי לדבר עליהן בקול.


הייתי אמא צעירה מדי ל- 2 ילדים, אך חוויית האימהות השקתה ועוררה בי את זרעי האהבה והחמלה שבתוכי, זרעים אותם שתלתי בילדיי באופן שבו גידלתי אותם. עזה יכולה להיות מקום אכזרי ובלתי אנושי ואני רציתי שהם ידעו מהי המשמעות אנושיות.

בעלי שלח לי את התמונה הזו של עזוז (שמאל) חוגג את יום הולדתו עם נענא

נאחזתי באמונה, שיום חדש יבוא וישרה עלי את האנרגיה שלו; הייתי בטוחה, למרות העצות שקיבלתי מנשים רבות סביבי- "להסתגל ולהתאים את עצמי למקומי בחיים"- שאני אמצא דרך להשיג את חירותי.

במקום להיכנע לחושך שירד כשפסק החשמל- הדלקתי נרות. אפילו שנשארתי, יום אחר יום, מבודדת בתוך ביתי, לבשתי את השמלה האהובה עלי (שבעלי לא אהב...) התבשמתי ומרחתי אודם אדום ובוהק. שמתי מוסיקה ברדיו, בקולי קולות ורקדתי סביב שטיח התפילה שלי. משסיימתי את ה"טקס" שלי, כיסיתי את שערי עם החיג'אב שלי, ירדתי על ברכיי והתפללתי.


התפללתי לאלוהים, ביקשתי שינוי. ביקשתי שישחרר אותי מהאזיקים הבלתי נראים שכבלו אותי. באותו הרגע הבנתי, שאינני רוצה ואינני יכולה להסכים לחיים האלה. שמעתי את הקול שלי מבפנים, אחרי שהושתק למשך שנים. הקול הפנימי שלי "נדנד" לי לעשות את השינוי אותו רציתי. להפסיק לחכות ולקוות. ידעתי מה המשמעות של זה. עלי לעזוב את עזה- למצוא לי ולילדיי בית טוב יותר. אבל איך?... "זה בלתי אפשרי", היה הפזמון החוזר.

אך ניסים קטנים יכולים לקרות והם נוצרים לרוב מתוך אדוות קטנות.


האוודה הראשונה הייתה, כאשר לקחתי חלק באירוע שבו פלשתינים מעזה שוחחו "אונליין" עם פעילי שלום ישראלים, בגבול עזה. הכרתי שני חברים חדשים באירוע הזה, אשר סיפרו לי על ארגון הנמצא בפורטוגל, שמחפש מתרגמים מערבית לאנגלית, על מנת לקבל עזרה בעבודה עם פליטים. הגשתי את מועמדותי והתקבלתי. בעזרתו של בן דודי, שכנעתי את אחמד, בעלי, להסכים. החוויה והניסיון, טענתי, יאפשרו לי לקבל עבודה טובה כשאחזור. אך בתוך תוכי, מה שבאמת ייחלתי לו, היה ליצור חיים טובים יותר, לא רק עבור עצמי, גם עבור ילדינו.


מצוידת בהזמנה בכתב ובתמיכה הכספית של חברים, שילמתי את המחיר הנדרש (שוחד) כדי לחצות את הגבול ולצאת מעזה למצרים. הגעתי לקהיר. שם, חברים אחרים עזרו לי לשלם שוחד נוסף (שכפי הנראה פועל במצרים) על מנת לקבל אישור של תושבות ולהגיש בקשה לקבלת ויזה לפורטוגל.


סוף סוף, עליתי על מטוס והגעתי. הכול נראה לי הזוי ולא אמיתי.


האתגרים לא הסתיימו שם. הסתבר שהארגון המקורי שהייתי תחת חסותו, לא היה ערוך עדיין להעסיק אותי ולספק לי מקום מגורים. היה עלי מעט מאוד כסף ויכולתי בקלות להגיע למצב של קיבוץ נדבות. אך קהילה מהסביבה, מה שהאמריקאים מכנים "קומונה" אימצה אותי. 200 ומשהו חברים שפועלים כדי לבנות מה שהם מקווים להיות עולם פוסט-קפיטליסטי. הם גרמו לי להרגיש בבית ובטוחה.


ועכשיו? המטרה שלי לטווח הקצר, היא לקבל אשרת עבודה, תוך כדי הכנסת מעט כסף ע"י הוראת ערבית אונליין. המטרה שלי לטווח הארוך, היא להביא את שני הילדים שלי להצטרף אלי, יחד עם אחמד.

זו הייתה אחת התוצאות המפתיעות של הצמיחה הפנימית שלי, שהתאפשרה הודות למסע הזה.


אחמד תמך בי בכל שלב של הדרך. הוא הפך להיות שותף לחזון שלי לחיים טובים יותר. הוא דאג וטיפל היטב בעזוז ונענא, בהיותו הורה יחיד, בזמן היעדרותי. הכבוד, שלא חשתי קודם, החל להתבסס ולטעת שורשים כך שיכולתי, יותר ויותר, לראות אותו כבן זוגי.


יש מחיר, כמובן. כאב הגעגועים לילדיי מטיל צל כבד על כל חוויה וגוזל ממנה את ההנאה, שהייתה יכולה להסב לי.


אך יש לי חלום- שבו כולנו יחד, חיים במקום שאנחנו יכולים להרגיש בטוחים ולכלכל את עצמינו בקלות ובנוחות. לזה אני שואפת וחותרת.


בינתיים, אני מתקשרת אליהם באופן קבוע ומדי פעם גם כותבת, כדי שכשיהיו גדולים, הם יוכלו להבין את הסיבות לעזיבתי, כאמא שלהם וכאישה.


כפי שרומי כתב:

אישה היא האור האלוהי, לא רק אהובתך

היא איננה רק יצור, היא היצירה עצמה


תרגום: עדי קאופמן


פורסם ב- 18.04.19



טקסט זה נכתב במקור באתרWe are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

0 תגובות
  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon