מסבירות את הבחירה בחיג'אב

פאם ביילי

הערת המערכת: רבים מתייחסים בחוסר הבנה לחיג'אב, כיסוי הראש שנשים מוסלמיות רבות חובשות. במאמר המשותף הזה, שלוש מהכותבות שלנו בעזה מסבירות מדוע הן חובשות חיג'אב, ושלוש אחרות מסבירות מדוע הן לא חובשות אותו (או לא רוצות לעשות זאת). כולן אמרו שהן נהנו מהדיון הידידותי.

אוהבות את החיג'אב!

לין אבו סעיד

המילה חיג'אב מקורה בפועל חג'ב, שמשמעותו היא לכסות. חיג'אב הוא כל דבר שמשתמשים בו כדי לכסות את הראש חוץ מהפנים. כבחורה מוסלמית, לחבוש אותו הוא חלק מהדת שלי. כבחורה עזתית, זה גם טיפה מוזר לא לחבוש אותו. הוא הפך לחלק מהזהות שלי ולחלק אינטגרלי מהאישיות שלי. למעשה, זהו מקור לשלווה פנימית בעולם שטחי, שבו אנשים נמדדים לפי המראה שלהם ולא לפי מה שבליבם.

גיליתי גם שהחיג'אב יכול להיראות שיקי. אני יכולה לכסות את שיערי בצעיף פרחוני בקיץ ובצבע קלאסי בסתיו, בלי להתעסק בלסדר את השיער שלי כל יום! זה גם בריא, כי החיג'אב מגן על השיער שלי מלחות ומלכלוך. בכל

מקרה, יש לי הרבה חברות שאינן חובשות חיג'אב וזה לא מוריד מאומה מההערכה שלי כלפיהן.

באסמה פאנונה

מהו הדבר הראשון שאתם חושבים עליו כשאתם רואים אישה מוסלמית עם כיסוי ראש?

בכל רחבי העולם נשים תוהות מדוע נשים מוסלמיות מכסות את ראשן במה שנקרא "חיג'אב". האם זה מראה על אובדן החירות או אובדן הזהות – משהו שגברים מכריחים אותן לעשות? האמת היא שבדרך כלל חבישת החיג'אב היא חלק מהאמונה של האישה – לא חובה, אלא בחירה מודעת של אישה מאמינה.

הנה חמש סיבות מדוע נשים חובשות חיג'אב:

ראשית, זה מראה על מסירות דתית. האסלאם ממליץ ומבקש מכל אישה מוסלמית לחבוש חיג'אב. לאנשים שגדלו בתרבות המערבית קשה לפעמים להבין זאת, כי ציות מקושר בעיניהם לדיכוי ולקורבנות. אבל זהו סוג של כניעה לאלוהים מבחירה, ע"י קיום המצוות שלו. למרות שלחלק מהאנשים זה לא מובן, עבור רוב הנשים המוסלמיות זה הגיוני ואפילו בסיסי. יש גם נשים מוסלמיות שמחליטות לא לחבוש חיג'אב, וגם זה בסדר.

"אמור למאמינות שתשפלנה את עיניהן ותכסינה על מערומיהן, ולא תגלינה מגופותיהן אלא מה שיש הכרח לגלותו." (סורת אל-נור, פסוק 31)

שנית, החיג'אב מסמל צניעות וטהרה. החיג'אב והג'ילבאב, המעיל הארוך שאנחנו לובשות, עוזרים להבטיח שאנשים לא חושבים עלינו בתור אובייקטים מיניים.

"אתה, הנביא! אמור לנשותיך ולבנותיך וכן לכל נשות המאמינים שתתכסינה יותר בעטיפותיהן, למען לא יציקו להן." (סורה 33, פסוק 59)

באיזשהו אופן אנחנו מרגישות נקיות יותר כשאנחנו לא לגמרי חשופות בפני העולם.

שלישית, החיג'אב הוא ענין של יופי וכבוד עבור נשים מוסלמיות. לבישת החיג'אב מעניקה לנו כבוד, יופי וחן, וגורמת לגברים לכבד אותנו יותר, כך אנחנו מאמינות.

רביעית, כיום חבישת החיג'אב היא גם מחאה נגד הסטריאוטיפים השליליים בתקשורת. עבורנו זה סימן של חוזק וביטחון. במובן הזה, זוהי אמירה פמיניסטית.

למעשה, החיג'אב לא כל כך מוזר; אחרי הכול, נשים בכל רחבי העולם מתאפרות, עושות קעקועים ומתלבשות בצורות שונות, מחליפות עסקים ונעלי עקב גבוהות ועד בגדים גותיים שחורים (בעיניי שניהם מוזרים באותה מידה). זו הבחירה שלהן, וזו הבחירה שלנו.

חנין אל-הולי

אני מאמינה שהחיג'אב מסמל טהרה, אדיקות וצניעות, כמו גם מערכת ערכים. בעיני לא-מוסלמים, הדימוי הסטריאוטיפי הנפוץ הוא שהחיג'אב מגביל את חירות האישה ושולל את זכויותיה. האמת היא, שבמהלך ההיסטוריה, ככל שבני האדם התקדמו יותר, הם התכסו יותר. תחשבו על אדם וחוה, אינדיאנים, שבטים מדרום אפריקה וכד'. עכשיו תשוו אותם למה שאנשי עסקים ופקידים לובשים – חליפות עסקים, מכנסיים קצרים אסורים. כמובן, הזהות שלנו לא מבוססת רק על בגדים, אלא על מחשבות, ערכים, ודרכי התנהגות.

אולי נראה שנשים שחובשות חיג'אב פחות חופשיות מאלה שלא חובשות אותו, אבל אני לא מרגישה כך. עבורי, אישה שחובשת חיג'אב (או לובשת שמלה ארוכה או מעיל) חופשייה יותר מנשים אחרות, כי היא מחליטה למי יש זכות לראות את הגוף שלה ולמי לא. אנחנו לא פסלים שכל אחד יכול להסתכל עליהם. חבישת החיג'אב מגינה על הנשים ומציבה אותנו במקום שבו מעריכים ומכבדים אותנו יותר.

מעדיפות לא לחבוש אותו

הינד חודארי

בארצי, חבישת החיג'אב היא יותר מסורת מאשר מצווה דתית. רבות מחברותיי חובשות חיג'אב רק בגלל שהמשפחות שלהן רוצות בכך או מפני שהן לא רוצות שיציקו להן. כבחורה בלי חיג'אב בעזה, אני מרגישה שונה מאוד. לפעמים אני היחידה מתוך 50 נשים שלא חובשת חיג'אב. אבל אני מאמינה שהאישיות החזקה שלי היא בזכות העובדה שלא הרשיתי לאף אחד ללחוץ עליי בענין החיג'אב. כששואלים אותי למה אני לא מכסה את הראש, אני אומרת שאני לא מרגישה בנוח בחיג'אב, אני מרגישה כלואה.

יש יוצא מן הכלל אחד: כשאני הולכת לאוניברסיטה אני חייבת לחבוש חיג'אב כי אלה ה"מדים" הנדרשים באוניברסיטה האסלאמית של עזה. אני שונאת את האוניברסיטה כי אני לא יכולה ללבוש מה שאני רוצה. אני שונאת את העובדה שלמישהו יש שליטה על אורח החיים שלי ועל מה שאני לובשת.

אני יודעת שחיג'אב לא מונע מאישה לעשות משהו; היא עדיין יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה. אבל אני פשוט לא מסוגלת לחבוש אותו. הוא גורם לי להרגיש מוגבלת בכל מה שאני עושה.

רהאף סקוקאני

גדלתי בחברה שרודפת נשים שלא חובשות חיג'אב ומשתמשת בדת כתירוץ כדי להצדיק זאת, וזה מחליא בעיניי. החיג'אב לא מהווה מדד לטוב ליבו של אדם או לקשר שלו עם אלוהים. זו אמורה להיות בחירתה של האישה בלבד.

ממה שראיתי סביבי, הרבה בנות חונכו להאמין שהן החוליה החלשה ביותר בחברה בגלל היותן נשים, ולכן עליהן לציית למסורות ולכללים המוטלים עליהן, שאחד מהם הוא החיג'אב. אני חושבת שלרעיונות כאלה שהוזרקו למוחותיהן של בנות צעירות יש השפעה לטווח ארוך על היצירתיות שלהן ועל הבריאות הפיזית והנפשית שלהן, גם אם זה לא תמיד נראה מיד לעין. טקטיקות הפחדה תרבותיות כאלה, שמכתיבות את הדרך שבה נשים צריכות להתלבש ולהתנהג, מקשות על נשים להתעקש על האמונות והבחירות שלהן. זה עובד באופן הפוך במדינות מערביות מסויימות שאסרו על חבישת חיג'אב או שיש בהן סטיגמה כלפי הנשים שחובשות אותו, למרות שהקונספט של החיג'אב נוצר לפני האסלאם. נשים שחיות בסביבה כזאת צריכות גם הן לעמוד על שלהן לגבי הדברים שבהם הן מאמינות.

עברתי בחיי הרבה מכשולים ומצוקות, שאחד מהם הוא ההחלטה שלי לגבי החיג'אב. המשפחה שלי סובלנית ותומכת בכל החלטה שאני עושה. בהתחלה החלטתי לצאת החוצה בלי חיג'אב, וכתוצאה מכך נתקלתי בהמון לחץ מצד החברה. זה היה קשה, אבל המשכתי להילחם על מה שאני מאמינה. אחר כך הגעתי לנקודה שבה הרגשתי שלמען הביטחון שלי אני חייבת לחבוש חיג'אב. למרות זאת, אני אסירת תודה על החוויה הזאת, שעיצבה אותי כבן אדם. לא הייתי מי שאני היום אלמלא ניסיתי להיות עצמאית. החוויה הזאת גם העצימה אותי ונתנה לי השראה לעזור לבנות אחרות.

לאף אחד אין זכות לשלול את חופש הבחירה מאף אחד, כל עוד זה לא פוגע באחרים.

ג'ג'ה אל-אביאד

כשהייתי בת 17 חבשתי את כיסוי הראש במשך כחודש. זו היתה החלטה שלי. האם הייתי לגמרי מודעת למה שאני עושה? לא, לא הכרתי אז את ההוראות והאיסורים הדתיים לגבי החיג'אב. אני מניחה שבגיל 17 כולם משתוקקים להשתלב בחברה, ואם כולם עושים את זה, למה לא לנסות?

זמן קצר אחר כך, לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה כשחבשתי את כיסוי הראש. זאת לא הייתה אני. לא אהבתי את איך שנראיתי. בנוסף, זה היה מוזר לכסות את השיער בנוכחות גברים שהכרתי – למשל, הדוד שלי, שגידל אותי מאז שהייתי ילדה קטנה. הוא כמו אבא בשבילי. זה לא היה הגיוני בעיניי. אחרי זמן מה הורדתי את החיג'אב.

במהלך הלימודים באוניברסיטה, הרגשות השליליים שלי כלפי החיג'אב התחזקו אפילו יותר. היום, אני פשוט נגד כיסוי הראש. מה שהכי מפריע לי זה שכולנו אמורות להיראות אותו דבר. הרעיון הזה משגע אותי כי באופן טבעי אנשים נראים אחרת. אני מאמינה שבגדים הם צורה של ביטוי עצמי ואמורים לשקף מעט ממה שאתה כבן אדם ייחודי. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על הבנות באוניברסיטה, כולן לבושות אותו דבר. הרגשתי שהמקום הזה מת. מגוון זה חיים, חיים אמיתיים.

חברתי הטובה חבשה חיג'אב מגיל 14 ולא יכלה להוריד אותו כי בשכונה שבה היא גרה זה לא מקובל שאישה תלך בגילוי ראש. אבל חברתי השתוקקה להרגיש את הרוח בשיערה. היה לנו קשה גם עם השכבות העבות הרבות שהיינו צריכות ללבוש בימי הקיץ החמים. קיץ הוא סיוט כאן. בנוסף, הרעיון של "נשים מכוסות" מרחיק אותנו מהגוף שלנו. אני רואה את זה אצל הבנות ברחוב, הן הולכות כשהן מחביאות את עצמן, כאילו משהו לא בסדר איתן. איך אפשר לצפות שנשים כאלה יהיו אקטיביות בחברה או שהן יעזו להשמיע את קולן בציבור?

יש כאלה שאומרים שהחיג'אב הוא סוג של הגנה עבור הנשים. אחרים טוענים שהוא מייצג צניעות. אבל אפשר לחבוש חיג'אב ועדיין להיות יהירה ולהתלבש בהידור. אפשר לחבוש חיג'אב ולסבול מהטרדה מינית. באמצעות הדרישה שנשים יכסו את הגוף שלהן, החברה הופכת אותן לאובייקטים מיניים. ולגבי נשים שחושבות שהן בחרו לחבוש את החיג'אב, זכרו זאת: "זו לא בחירה חופשית אלא אם כן אתה רשאי לבחור אחרת."

תרגום: שירה פריד

טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.