מכתב גלוי מעזה

הצבא שלכם פתח במלחמה. עוד אחת. ואני, פלסטיני מעזה, רוצה לשתף אתכם במשהו. למרות שזה קשה לי.

שמי אחמד אל-נאעוק, אני עיתונאי, בן 27, ואחד המקימים של העמוד פה. מלחמה היא עבורי, גם, עניין אישי. היא גורמת לי לחשוב מיד על אחי הגדול, איימן. ב-2014, טייס ישראלי הרג אותו. היינו מאד קרובים, ובכל פעם שיש הפגזות על עזה, אני נזכר איך הוא מת.


הצבא הישראלי פתח במלחמה הזו ביוזמתו. התנקשות במפקד בכיר בג'יהאד האסלאמי, וקודם לכן, מעצר של אחד מסמלי התנועה בגדה.


הלך הרוח בעזה היה רגוע. הג'יהאד לא תקפו, וחמאס לא הייתה מעוניינת במלחמה. מנהיגי הג'יהאד בעצמם ניהלו משא ומתן עם ישראל בתיווך מצרי.


אז למה עכשיו?


בתקשורת אצלכם, אני מבין, מספרים שהצבא הרג אצלנו, ביומיים החולפים, לפחות חמישה-עשר בני-אדם, כולל סבתא בת שבעים ושלוש, וילדה בגן חובה - כדי להגן עליכם. עבור הביטחון שלכם.


ברחוב בעזה, ברור לנו לגמרי, מנסיון העבר, שזה לא נכון. יש סיבות אחרות למלחמה.


סיבה ראשונה ומידית, היא שהמוות שלנו, מייצר כוח פוליטי למנהיגים שלכם.


הממשלה הנוכחית, של לפיד, כושלת בסקרים. והיא, כמו אחרות לפניה, רוצה להראות לבוחר, שהיא חזקה. יודעת להפגיז, לחסל, ולהרוג בנו. כך עשה נתניהו בשנה שעברה. זה אותו סיפור. תאמינו או לא, אבל בכל פעם שיש בחירות אצלכם, אצלנו בעזה מצפים במתח למתקפה שתהרוג אנשים. המלחמות קורות בסמוך לבחירות.


אני מרגיש שהמנהיגים שלכם, ימין או מרכז או שמאל, לא מביטים עלינו בעזה כעל בני-אדם, הזכאים לביטחון ולריבונות, אלא כעכברים במעבדת ניסוי, שאפשר להרוויח על גופתם כמה קולות.


וזה לא נתפס. הם יודעים שמלחמה כזו, נגד הג'יהאד האסלאמי, לא תסיים את ההתנגדות בעזה. להיפך. היא תחזק אותה.


אני רואה איך כל מלחמה, כל הרג של ילדה וחיסול של מנהיג, יוצר זעם אדיר בעזה, שגורם לציבור להיאחז בהתנגדות.

בישראל יודעים את זה. ובכל זאת, ממשיכים, שוב ושוב, לעשות את אותו הדבר. למה?


כי אין לממשלות שלכם רצון לפתור את השורש הפוליטי של הסכסוך, שכרוך בויתור. אז זה מה שיודעים, להפציץ. מי שנפגע באמת, זה לא הג'יהאד האסלאמי, ולא ישראל, אלא אנחנו. שני מליון אנשים שנצורים כבר חמש-עשרה שנה תחת סגר בעזה. ואנחנו עייפים.


חמש-עשרה השנים האלו, מלאות הדם וההרג, מלמדות את כולנו, שלמרות פערי הכוח האדירים, לישראל אין יכולת להביס את החמאס ואת הג'יהאד.


הסיבה לכך היא שהבעיה לא צבאית. הבעיה פוליטית. והיא גם די פשוטה. אתם שולטים עלינו וזה יוצר התנגדות. מנהיג ישראלי מחליט, פה בעזה, הכל: כמה מטרים נוכל לדוג בים. ואם נוכל לבקר את סבתא בירושלים. ואיזה אינטרנט יהיה לנו בטלפון. ואם נוכל לצאת ללמוד בחוץ לארץ. ואם חקלאי יוכל לייבא עגבניות. או לפגוש קרובי משפחה בחברון. ישראלי מחליט, אפילו, אם תינוק שנולד, בעזה, יקבל דרכון.


כולנו בסגר, מוחלט, כבר 15 שנה. כלואים ומופרדים משאר בני העם שלנו. אתם החלטתם להפריד בין עזה לגדה לירושלים, כדי למנוע בצורה הזו מדינה פלסטינית.


בניתם כלא ענק, שאתם לא יודעים עליו כלום, ושומעים עליו רק כשיש מלחמה.


אמא שלי, נפטרה מסרטן לפני כשנתיים, כי לא קיבלה, מכם, אישור לצאת לבית חולים פלסטיני בגדה המערבית. כל חודש מתים ככה אנשים.


השליטה הלא דמוקרטית הזו בעזה יוצרת התנגדות. זה השורש.


איני אדם שאוהב מלחמה. וכך גם כל תושבי עזה שאני מכיר. אנשים, באופן טבעי, רוצים לחיות בשלום. אח שלי נהרג, ואלפים סביבי מתו, ועשרות אלפים איבדו בית, ובכל-זאת אני כותב לכם. כי אני מאמין שהמעגל הזה לא יסתיים עד שהאפרטהייד לא יסתיים.


עד שהמנהיגים שלכם לא יתעלו מעל האינטרס הפוליטי קצר הטווח, מעל הרצון המידי לעוד כיסא בכנסת, ויגעו בשורש הפוליטי של הסכסוך, בכך שעם אחד בוחר עבור עם אחר. לכן האחריות לעצור את הדיכוי, היא שלכם.