• .

מכתב אהבה לעזה

עודכן ב: ינו 26

נדא חאמד




"נאדה יקירתי, אנחנו רוצים בשבילך את הטוב ביותר. אביך ואני יכולים להבטיח לך שלעולם לא תמצאי מקום שיאהב אותך ויקבל אותך כפי שאת כמו עזה".


בכל פעם שאני אומרת שאני רוצה לטייל ולראות את העולם, אימא ואבא נואמים לי נאום על איך הם היו בכל מקום אחר בעולם – ועזה היא האדירה ביותר. עמוק בפנים אני מבינה שיש צדק רב בדבריהם, אבל מישהי בעלת דמיון פרוע כמו שלי לא ממש רוצה לבלות את חייה במקום אחד. אני רוצה לראות את העולם ולנסות חוויות חדשות. אני רוצה לבקר באנגליה בחורף ושתהיה לי סוף־סוף הזדמנות לבנות איש שלג. אני רוצה לבלות לפחות שנה בסקוטלנד בין כל השדות הירוקים. אני רוצה לנסוע ל"מערב הסוער והפרוע" של ארצות הברית, או לדרום אמריקה ולנסות לרכוש את המבטא. רשימת המשאלות שלי היא בור בלי תחתית. אני רוצה לנסות לכל מקום ולחוות את כל מה שמעולם לא קיבלתי כאן בעזה.


אני גרה בתל אל־זעתר, שכונה קטנה במחנה ג'באליה שבצפון עזה. באזור שלנו מתרחשת רוב הפעילות במהלך כל תוקפנות ישראלית. המחנה שלנו הוא השני בקרבתו לבית חאנון, העיירה שממש על הגבול עם (מה שמכונה) ישראל. אנחנו אחד האזורים הראשונים שמופצצים בכל ניסיון להבטיח את חלקה הצפוני של עזה כאשר מתוכננת פלישה יבשתית. קרוב לביתי יש חלקת אדמה ריקה, טלאי חצי מרובע שצומחים בו כמה עצי זית מפוזרים, והוא נפגע לפחות שתיים־עשרה פעמים בכל אחת משלוש המלחמות האחרונות. לפעמים מרגישים כאילו שומעים את הד ההפצצה כשחולפים על פני המקום.


בימים חמים נראה כאילו כל עזה נוהרת לים

חוויתי בחיי שלוש מלחמות, כשתיים־עשרה פלישות ותשע שנים של מצור. חיכיתי אלוהים יודע כמה שעות שהחשמל יתחיל כדי שאוכל סוף־סוף להיכנס לאינטרנט, לגהץ את התלבושת והחג'אב למחר, או לצפות בתוכנית הטלוויזיה שאני מחכה לה. איך צורך לציין שחיים בעזה אינם טיול של יום ראשון אחר הצהריים בפארק. למרות הכול, אני עדיין אוהבת אותה.

כשאני חושבת על זה אני חושבת שיש לי יחסי אהבה־שנאה עם עזה.

אני שונאת את העובדה שאני לכודה כאן יותר מכל דבר אחר. אני שונאת את העובדה שלמרות שעזה לא נתנה לי אלא ריקבון, כאב לב וסבל – בתים הרוסים, אהובים מתים, אנשים חסרי בית בכל כיוון שאני מסתכלת – אני עדיין יכולה לראות שיח פרחים מלא חיים וצבע ליד הריסות ביתו של מישהו, או זוכרת הרפתקה מילדותי עם אבא שלי באחת מחנויות הספרים הישנות. ואז אני מתאהבת במקום הזה שוב ושוב. זה מה שהתכוון מחמוד דרוויש [משורר פלסטיני] כשאמר: "יש לנו על הארץ הזאת מה שהופך את החיים לשווים לחיותם".


אני אוהבת את תחושת הקרבה בעזה. למרות כל ההבדלים והמצוקות, אנשים עדיין דואגים זה לזה. על פי הנתונים, במהלך המלחמה האחרונה, זו שישראל כינתה "מבצע צוק איתן", נהרסו למעלה מ־96,000 בתים הרס מוחלט או חלקי, ויותר מחצי מיליון אזרחי עזה נותרו בלא קורת גג. בתקופות הקשות האלה פינו אנשים את המרתפים שלהם ואת הגגות כדי שאחרים יוכלו להשתמש בהם כמקלט. כאשר נפגעו בתיהם של קרובי משפחה, אנשים רבים הכניסו אותם אל בתיהם וחלקו עימם את המקום, את המזון, את הבגדים ודברים אחרים.


אני אוהבת את האופן בו אנו מצליחים למצוא דרך להתמודד עם כל מכשול העומד בפנינו למרות מספר המכשולים הבלתי נתפס שיש להתגבר עליהם. אני זוכרת לפני כמה שנים ביקרנו בביתה של דודתי אחר הצהריים. הייתי עדיין בתיכון, והמחסור בחשמל היה בשיאו. אספקת הדלק הייתה נמוכה כל כך שלא היה חשמל לפחות 16 שעות ביום, אם לא יותר. כשהחשיך ועדיין לא היה חשמל חיבר דודי ג'מאל כמה נורות מתח נמוך לסוללת הרכב שלו והאיר את הבית. כולם הריעו.


אני אוהבת שכולם בעזה הם אנשי ים (למעט האימהות שלנו; כנראה מפני הן לא אוהבות לשטוף את החול מהבגדים שלנו). לפעמים בימי הקיץ החמים נראה כאילו העיר כולה על חוף הים. פעם אחת הבטיח לנו אבי טיול לים. זה היה ביולי, חודש הקיץ החם ביותר, וכולנו היינו צריכים להצטנן קצת. נדרשו לנו אולי שעתיים של התחבטות והבטחות להתנהג יפה ולהעלות כמה שפחות חול על גופנו ובגדינו לפני שאימא הסכימה לבוא איתנו. כשהגענו לשם היה החוף מלא אנשים. היה אפשר לחשוב שרק הילדים והוריהם יהיו שם, אבל לא כך היה. נראה היה כאילו כל עזה הייתה שם – זקנים ישבו תחת שמשיות; גברים צעירים שיחקו כדורגל מים או כדורעף; ילדים בנו טירות חול, או לפחות ניסו; ילדים גדולים יותר קברו זה את זה בחול לאחר שבילו שעות בחפירת בורות גדולים לשם כך. שחינו, אכלנו אבטיחים, צחקנו, רצנו ונהנינו.


גלידה בסופה של דרך חתחתים

אני אוהבת את דרכי החתחתים שלנו – שרגע אחד אני יכולה ללכת בנחת, ומיד אחר כך לדלג מעל בורות וחורים. אני אוהבת את הדרכים האלה בגלל הזיכרונות הרבים שיש לי מחברותיי בדרכים האלה. אנחנו הולכות בשבילים האלה בדרכנו לאכול גלידה ומבלות את הזמן בוויכוחים, החל מטעם הגלידה שאנחנו רוצות לנסות הפעם, ועד מי תהיה הסנדקית של תינוקה (שלא נולד) של מי, מכיוון שיש לה חוש טוב יותר לאופנה (רמז: לי יש חוש טוב יותר לאופנה).


אני אוהבת את העובדה שאפשר להביט בכוכבים כאוות נפשך כמעט כל לילה, מכיוון שבהרבה אזורים ברוב הלילות אין חשמל.


אני אוהבת את עזה בגלל תושביה, ובמיוחד בגלל משפחתי וחבריי. אני אוהבת שאני מקובלת בגלל חוכמתי; חנונים ותולעי ספרים מפורסמים כאן, למעשה, יותר בהשוואה למקומות רבים ברחבי העולם. את הזמן שלי בתיכון, למשל, לא ביליתי בתחרות על פופולריות. הלכתי לבית ספר לבנות. כולנו לבשנו את אותם המדים, אף שהיו הבדלים קטנים בנעלי הספורט של הילדה הזאת או בתיק של ילדה אחרת. מה שהיה חשוב לא היה המראה החיצוני – אני נראיתי כמו תפוח אדמה; במקום זאת התחרינו מי קראה הכי הרבה ספרים ומי יכולה לפתור את הבעיה במתמטיקה או למצוא את התשובה לשאלה בפיזיקה. זו הייתה תחרות אקדמית, לא אופנתית. אני חייבת להודות שזה הלחיץ ​​לפעמים, תמיד לנסות להיות טובה יותר ולעשות יותר. עם זאת, זה היה מתגמל. אהבתי להיות בין התלמידות הטובות בכיתה שלי. זה היה סיפוק שלא היה דומה לשום דבר אחר.


אני אוהבת את הטוב, את הרע, את שיברון הלב, ואת כל מה שביניהם, כי אני חושבת שלא הייתי האדם שאני היום אם לא הייתי גרה בעזה.


באחד ממכתביו הרבים למלינה כתב פרנץ קפקא, "עכשיו מאבד אפילו את שמי – הוא הלך והתקצר כל הזמן, ועכשיו הוא: שלך". איני פרנץ קפקא, ועזה אינה מלינה, אבל אני עדיין אוהבת את עזה מספיק כדי לשלוח לה מכתב ובו הצהרת השתייכות, מכתב של חיבור שהוא הרבה מעבר לאהבה הרומנטית הרגילה.


שלך.



תרגמה: אמאל רג'אא

עריכה לשונית: לילך צ'לנוב



טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon