• .

מכתבים לילד מת

נאדא חמאד

לילד הקטן שנהרג כמה צעדים במורד הרחוב במהלך התקיפה הישראלית בעזה בקיץ 2014: לנצח תישאר במחשבותיי.

ילד מת יקר, אני לא יודעת מי אתה. אתה ואני מעולם לא נפגשנו, וכעת לעולם גם לא נפגש. זה עצוב מאוד, הידיעה שהפסדתי את ההזדמנות לפגוש מישהו, להכיר אותו. אני תוהה אם הייתי מחבבת אותו או לא. עכשיו לעולם כבר לא אדע. הפעם היחידה שראיתי אותך הייתה כששכבת על האדמה, ספוג בדם ובעפר; קנבס של אדומים וחומים.


אני זוכרת את אימך יוצאת צורחת מביתך, מבקשת עזרה מאחיי ומבני דודיי. היא צרחה שבנה נורה, שהתינוק שלה מדמם, ושמישהו, בבקשה, בשם האל, יבוא לקחת את התינוק שלה לבית חולים. אני לא חושבת שהיא הייתה מודעת לדמעות שזלגו על לחייה, לידיה הרועדות ולברכיה הרועדות.


אני לא יכולה לומר, ילד מת יקר, שאני יודעת שהיית גדל להיות אדם נפלא. מי יודע לאיזה סוג של גבר היית הופך? איש אינו יודע זאת. מה שאני יודעת הוא שהיית אהוב. אני מוכנה להתערב שאימך אהבה כל חלק בך. הם אומרים שאחרי שהם קברו אותך היא סירבה לזרוק או לשטוף את הבגדים שדמך היה עליהם. היא רצתה לשמור על חלק ממך איתה, כך היא אמרה. אתה עדיין אהוב, ילד יקר, אני מקווה שאתה יודע זאת. אני מקווה שכשאתה מביט מלמעלה למטה אתה מבין עד כמה.


אני מקווה שגן העדן שלך הוא בית בטוח, שקולה של אימך הוא המנגינה שלו.


שַׁן היטב.

ילד מת יקר,

כבר עבר זמן מה, הלוא כן? אני מקווה שאתה מתענג באושר השמיימי ופוקח עין על אימך. מצבה משתפר, אני מניחה, אבל היא עדיין מתגעגעת אליך. אפשר לראות זאת בחיוך שלה שכבר אינו זורח במלואו בעיניה, בדרך שבה היא מסתכלת על ילדים צעירים בגילך ומבטה מזדגג לרגע , כאילו היא רואה אותך, כאילו היא מדמיינת אותך שם.


אני עדיין מתגעגעת לכל הדברים שהייתי יכולה לדעת עליך אבל לא הייתה לי ההזדמנות. אני זוכרת אותך בגוונים של חום ואדום. תמיד אדום. עיני דבש יפיפיות וחיוך שובב. שפתיים ורודות מתוחות מעל שיניים לא ישרות.



היא עדיין שומרת את החולצה שלך, אם תהית. החולצה הצבועה בצבעים שלך, ספוגה בריח שלך. היא אינה מראה אותה לאף אחד בימים אלו, מפני שאיש אינו מבין. היא יודעת שאתה אינך, אבל יש לה זכות על כל חלק ממך שהיא מצליחה לשמור. היא מריחה את החולצה שלך לעיתים תכופות לפני שהיא הולכת לישון כדי שתוכל לחלום עליך. אני מקווה שאתה דואג שחלומותיה יהיו שמחים. חפש תמיד את התפילות שהיא שולחת לך. מאז שהלכת היא לא קראה לאף אחד אחר חבּיבּי [אהובי]. היא אינה קוראת בשמך יותר, רק חבּיבּי. "הוא לקח את הלב שלי והלך", היא אומרת.

אני מקווה שאתה נהנה מהחברה החדשה שמגיעה אליך בימים אלו. הם קצת מבוגרים ממך, הלוא כן? כאן למטה קצת קשה. אולי יותר מקצת, אבל אני בטוחה שהם מספרים לך על כך. ארח להם חברה, יקירי.

אני מקווה שגן העדן שלך הוא תיבת נגינה שקולה של אימך הוא פס הקול שלה.


ילד מת יקר,


בכל פעם שמוות דוחף את עצמו למשוואת החיים, כמו משתנה שחייבים להשתמש בו כדי להשיג תשובה נכונה, אני חושבת עליך – על כל האושר והיופי שלא הספקת לראות או להרגיש, החיבוקים החמים שלא קיבלת מאימך, הסיפורים שהיא לא יכלה לספר לך, חצאי הנזיפות שלה ומבטיה הגאים.


אני חושבת עליך לעיתים תכופות, אתה יודע. בכל פעם שהמוות מכיש על אחת הדלתות אני רואה אותך בבהירות. ספוג באדום וצבוע באבק חום: הקלישאה הגדולה מכול תהיה להגיד שהיית יפיפייה אפילו במותך, אבל האמת היא שאכן היית. יפיפייה להפליא. יפיפייה עד כאב.


הם נפרדים לשלום מגברים צעירים חדשים – ילדים, באמת – ואני חשבתי שאולי אשלח לך פתק עם הנשמות שלהם. תשמור עליהם, יקירי. הם נשמות אמיצות, ואתם תהיו חברים במהירות, אני בטוחה.


אימך עדיין חושבת עליך לעיתים תכופות. בכל פעם ששם של שהיד חדש מוכרז, ליבה מחסיר כמה פעימות עבור האימהות. החולצה שלך היא מקום המסתור המועדף על דמעותיה.


שמור תמיד על אוזן זקורה לתפילותיה, לאהבתה. היא שולחת אותן לעיתים תכופות.



ילד מת יקר,

עכשיו חורף. הקור מקפיא בימים האלה, לא שהיית יודע. אני מוכנה להתערב ששם למעלה מזג האוויר שטוף שמש, טרופי בכל ימות השנה. אני מקווה שאתה נהנה.


אימך מתגעגעת לחום שלך בלילות הקרים. היא ממשיכה להיזכר איך היית נכנס לחדרה על קצות הבהונות ואיך התכרבלת איתה מתחת לערמת השמיכות שעל מיטתה. היית לוחץ את בהונותיך הקרות אל רגליה, אף שידעת טוב מאוד עד כמה היא שונאת את זה, עד כמה שהיא שנאה את הקור.


היא מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו. היא עדיין מתגעגעת אליך במידה ראויה. עדיין בוכה קצת פה ושם, אבל היא משתפרת. אֵבֶל הוא דבר מוזר ביותר. הוא זוחל את דרכו לתוך הלב שלך עד שנמצא בעבורו נתיב לחזור דווקא כשאינך מצפה לו. זה מעצים את הצורך בחמימות. החמימות שלה, הבית שלה, התרופפו אחריך, והשאירו מקום לקור ההיזכרות לנשוב דרכו. למרות זאת היא משתפרת. היא משתפרת.


שמור עליה בתפילותיך, יקירי. אני מקווה שגן העדן שלך הוא בית, וחומו הוא קולה של אימך.


שַׁן היטב.

כ־530 ילדים נהרגו בתקיפות הישראליות בעזה במהלך קיץ 2014.


תרגום: עוז רוטברט


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon