• .

מכשולים נועדו שנתגבר עליהם

עבדאללה אבוסמרה



"כשחיי נראו מחוץ להישג ידי - פשוטו כמשמעו – אבי ז"ל, נשמתו עדן, היה שם תמיד בשבילי", נזכרת איה בשברי זיכרון של עיניו החמות, הירוקות של אביה. "הקול שלו תמיד הרגיע אותי, ואני עדיין שומעת אותו בראשי, כשישב איתי על הספה האדומה והבלויה שלנו, והרגיע אותי בכל פעם שהתחרפנתי".


איה מסעוד, כיום בת 20, נולדה ללא זרועות, למדה לנווט בחייה בעזרת כפות רגליה. מדהימה את הסובבים אותה. נחישות ושנים של תרגול (בתמיכתו המסורה של אביה, שנפטר במהלך ניתוח לפני חמש שנים) השתלמו: היא הפכה למיומנת בשימוש בכפות רגליה, כך שהיא יכולה לסרק את שיערה, לאכול, לשוחח בצ'אט במדיה החברתית - ואפילו לעסוק באמנות. איה למדה שלא צריך ידיים כדי לשרוד, ואף להצליח.


לפתח 'עור עבה'

"אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שלא רק שאני שונה, אלא שיש אנשים שרואים בי חריגה", היא אומרת. "הייתי בת 9, תלמידת כיתה ג' בכיתת מדעים. זה היה היום הראשון שלי בכיתה. עד אז אמי לימדה אותי בבית. כשהמורה הסביר את הפרק הראשון בספר הלימוד, כל התלמידים רשמו רשימות עם העפרונות שלהם - בידיים, כמובן. עשיתי את אותו הדבר, בדיוק כמו כולם, אבל עם כף הרגל. פשוט הנחתי אותה על השולחן, עם העיפרון בין אצבעות הרגליים, כפי שהתאמנתי בבית. לא ידעתי שזה יגרום להם לסובב את ראשם; כולם בהו בי, כאילו הייתי איזה סוג של פליאה, וצחקו עלי".


איה מיהרה לצאת מהכיתה, בעודה מדדה. התלמידים צחקו גם מהדרך בה היא רצה. הזרועות הן קריטיות לאיזון, ולכן איה התנדנדה "כאווזה".


"אבל אבי לא נהג לעמוד מנגד ולהתבונן בי כשבכיתי או נכנסתי לדיכאון", נזכרת איה. "לא הייתי מוצאת את הכוח להמשיך הלאה ללא תמיכתו. במשך שנים אבא שימש כסוג של פיזיותרפיסט שלי. הוא עזר לי להתעמל ולמתוח את כפות הרגליים, קצת יותר רחוק בכל פעם, עד שהן הפכו גמישות מאוד, עם טווח תנועה מדהים".

ארבע שנים לקח לאיה לשלוט בכפות רגליה כידיים מיומנות. אבל, היא מודה, זה עדיין "אכל את ליבי" כשכולם בהו בה בכל פעם שהלכה ברחוב.


לגלות את הכישרון הנסתר בה

"יום אחד, לא יכולתי שלא לשים לב לכל האצבעות שמופנות אלי, כשיצאנו מבית הספר. חזרתי הביתה והעמדתי פנים שאני בסדר, אבל אבא ידע מיד שמשהו לא בסדר. הוא ניגש לחדר שלי, קפץ על מיטתי והעמיד פני נרדם, בהדרגה דחף אותי מחוץ למיטה, עד שלא היה לי מקום. רק אז התחלתי לדחוף אותו חזרה, הוא נתן לעצמו ליפול לרצפה. התנהג כאילו סבל מכאבים, מה שכמובן גרם לי לבדוק אותו. אז הוא זינק על רגליו והחל לרקוד. הוא הכריז שעזרתי 'לרפא' אותו. כדי להודות לי, אבא אמר לי שאני ילדה עם עור עבה. מבטים וקשקושים של אנשים לא צריכים להשפיע עלי. הוא שכנע אותי שאנשים נועצים מבטים רק ב'אלופים'".

הגישה הזו עזרה, אך המשיך להיות קשה.


"הרגשתי תסכול בכל פעם שנהג מונית חלף על פני, כאילו הייתי נטל כבד מנשוא. זה הרס אותי עוד יותר כשאיפשרו לי להיכנס לבית ספר רגיל רק לאחר שנאלצנו להתחנן בפני כולם במלוא העוצמה. ובנוסף, היינו צריכים להתחנן בפני הצוות כדי שיהיו אמפתיים למקרה שלי ", נזכרת איה. "יום אחד, כשהרגשתי מנודה יותר מתמיד, אבא ניסה להסיח את דעתי ואיתגר אותי לצייר משהו עם הרגל. הדרדס רגזני היה הדימוי הראשון שצץ במוחי, אז ניסיתי לצייר תמונה, שהתבררה כלא כל כך גרועה עבור ילדה בת 12 חסרת ידיים".


המבט הגאה בפניו של אביה ועידודו התמידי, גרם לאיה להמשיך לצייר. למחרת היא מצאה ערימה של נייר

ועפרונות על שולחנה. למרות הדאגה והמאבק היומיומיים להביא אוכל למשפחה, אביה קנה לה ציוד לציור. איה גלשה באינטרנט וחיפשה טיפים לציור. זו לא הייתה משימה קלה לשלוט במיומנות המדויקת שהייתה זקוקה לה בבהונות הרגליים, אך איה השתפרה בהדרגה.


כשאביה חלה מאוד, היא החלה לעבוד על דיוקן עצמי כדי לעודד אותו. אך היא לא סיימה בזמן. ב- 8 במרץ 2014, אביה של איה עבר ניתוח קשה; אותו לא שרד.


כיום , לכבודו של אביה, איה משקיעה את כל מירצה ביצירות האמנות שלה. ביצירות האמנות שלה איה משמיעה את קולם של אלו שנפגעו מרודנות. רבים מהציורים שלה הם דיוקנאות של פלסטינים שנהרגו על ידי צלפים ישראלים כשהפגינו בצעדות השיבה השבועיות. ברישומים אחרים היא מעלה על נס נושאים כמו זכויות נשים. איה מציגה אותם בחשבון האינסטגרם שלה, בו יש לה עוקבים מתורכיה, סלובניה, קטאר וספרד.

איה חולמת להרחיב את עבודתה לציורים, אם כי הקנבס והצבע יקרים בעזה. היא גם חולמת להקים גלריה משלה.


"אבל אני לא יכולה לממן את חלומותי לבד," מודה איה. "הדרך היחידה שאוכל לעשות זאת היא בעזרת ספונסר. ובכל זאת, אבי לימד אותי להיות אישה שמשיגה את מה שהיא שואפת אליו. אני לא מוותרת; אני אדאג שקולי יגיע לרחבי העולם".


תרגום: אבי דאול

עריכה: מיכל זק



טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon