בסמאן אל-דראווי
בהיותי סופר ומשורר אני רגיש למילים ואוהב לחגוג אותן. אני מאמין שכל דבר יכול להיות לסיפור ושבני אדם הם מספרי סיפורים מטבעם. אני כותב מהיר ופורה במיוחד, וכאשר שואלים אותי, "מאיין ההשראה?" אני עונה, "אני מקבל השראה מהכול". פשוטו כמשמעותו, מהכול.
העיניים העצובות שאני רואה בדרכי לעבודה, העיניים שבפרצוף הקטן והכחוש, השייכות לאישה בעלת ידיים קטנות המחזיקות חבילה של חטיפי שוקולד מתחת לתמרור דרכים. האנחה הכבדה ונשיפת עשן הסיגריות מחזהו של נהג המונית שלי כאשר הוא מדבר על מצבה העגום של הכלכלה, שמחץ את חלומותיו וזרק אותו אל אחורי ההגה לכל היום. צחוקו של חברי כאשר הוא מגן על דעותיו אחרי שקראתי לו אנטישמי. קולות בתוך ראשי שאינם רוצים להאמין שהעולם הזה אמיתי. כל הדברים האלה מעוררים בי השראה.
חייו של עזתי – הכול אפור ושחור ומעט מאוד אור. המרוץ המטורף להטעין את שלל מכשירי החשמל כאשר החשמל חוזר סוף־סוף אחרי שמונה שעות. אימא שלי מתפללת על שטיחה הבלוי ביום גשום, ואז קמה כדי להכין לנו תה למרות עייפותה.
נשים פלסטיניות מעוררות בי השראה. בכיתי וצחקתי כשראיתי את הסרט, "נאילה והאינתיפאדה". ליבי התמלא גאווה והערצה לדרך שבה היא גידלה את בנה בתוך הכלא, עם האסירות הנוספות שלימדו אותו לעמוד וללכת, ולדרך שבה המשיכה לגדלו לבד אחרי שאביו גורש מישראל למצרים. לכל אחד ולכל מקום יש סיפור שמלמד אותנו משהו על החיים ועל מאבקים.
התחלתי לכתוב ולקרוא מאוחר, אבל מגיל צעיר הקשבתי למוזיקה. ביום מן הימים אני מקווה לכתוב שירים. הרומן הראשון שקראתי היה בערבית וסיפר על שני סעודים, איש ואישה, שטסו לקנדה ללימודים. הרומן תיאר את מאבקם כאשר התאהבו למרות הכפייה התרבותית. אף על פי שהם כבר אינם יחד בסוף הספר, אני אוהב את הדרך שבה הם מאתגרים את הסטיגמות של ארץ מולדתם ושמצאו אהבה אסורה במקום אחר.
עמוד השדרה שלי משקף עד כמה אני אוהב ספרות ומוזיקה; הוא רוטט כאשר אומנות נוגעת בנשמתי. עמוד השדרה שלי בער כאשר קראתי את לקט הסיפורים הקצרים "ארץ התפוזים העצובים" של ע'סאן כנפאני. "כל דבר בעולם הזה יכול להישדד ולהיגנב מלבד דבר אחד. הדבר הזה הוא האהבה הנובעת מבן האדם כלפי מחויבות מוצקה לאמונה או למטרה", כתב כנפאני.
עמוד השדרה שלי רטט כאשר קראתי את מילותיו של רשיד חוסין בספרו "הנעדר": "אני, כאשר אני סוחט את כיכר הלחם שלך בידי, הדבר היחיד שתראה הוא דמי הזורם על ידי" (ב"אני" הכוונה היא לפלסטינים, ו"כיכר הלחם" היא ישראל. אם הפלסטינים היו יכולים לסחוט את "כיכר הלחם" הישראלי, דם פלסטינים היה זורם). אני רואה את הדם שלי זורם בתוך מילותיו של רשיד.
הספרות הפלסטינית עשירה באהבה, בכאב ובצחוק. אני מקווה של סיפוריי תהיה אותה ההשפעה על הקוראים שלי.
הקריאה לימדה אותי לחשוב לעומק על כל דבר בחיים, ואפילו להטיל בו ספק, ממערכת האמונה שהיא הדת שלי ועד ההנחות המוקדמות שלנו על אויבינו. אף שכמה מחבריי רואים בבחינה העצמית הזאת חרדת יתר, אני רואה בה צמיחה, צמיחה אישית שאליה אני משווע. כדי לספק אותה, אני קורא בהתלהבות טקסטים על פילוסופיה, על מדע ועל דת ומקשיב למוזיקה בליבי וגם באוזניי. אני מתבונן בשמיים ושואל למה.
איני יודע למה אני כותב. כל מה שאני יודע הוא שאני רוצה לכתוב; בראשי כלוא קול שחייב להישמע. אני צריך לחיות את סיפורי, ומסיבה שעדיין לא מצאתי – לכתוב עליו.
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.
תרגום: עידו בן יעקב כהן
עריכה: לילך צ'לנוב