מוות חסר טעם בטורקיה: פליטים עזתים בגלות

עיסאם עדואן

הסיפור שמסופר פה הוא לא רק על מוחמד (באמצע התמונה, נתפס עם אור השמש על פניו), אלא על כל צעירי עזה.

זהו לא סוד, רבים מצעירי עזה חולמים להגר ממנה. רק שאנחנו חושבים על הגירה במונחים של "בריחה" – כאילו מדובר על חיים בכלא.

מה שלא מסופר מספיק, לא פה ולא בשום מקום, זה על מה שקורה אחרי שפלסטינים הצליחו "לברוח", אם בכלל, ולהגיע למקום בו דמיינו שיהיה מקום יותר טוב.

האמת היא שבמקרים רבים מדי, בכל מקום אליו הם הולכים, מתייחסים אל פלסטינים כאל נחותים. חברי הטוב, מוחמד שאמלה למד את זה על בשרו.

מוחמד, בן 25, גר וגדל במחנה הפליטים נוסייראת, שנמצא בחלקה האמצעי של הרצועה. הוא הבן הבכור מתוך שמונה, 3 אחיות קטנות וארבעה אחים צעירים ממנו.

פגשתי אותו לראשונה באוניברסיטת אל אקצא בעזה (Gaza City's AL-Aqsa University), שבה שנינו היינו סטודנטים לאנגלית. ההיכרות הראשונית שלנו נרקמה במשחק כדורגל שהאוניברסיטה קיימה, היה פלייאוף באותו יום בטורניר בין המחלקות השונות. הקסם האמיתי קרה כשגיליתי שהוא חולה כדורגל יותר ממני, גיליתי שהוא אפילו טוב יותר בתור שחקן קישור משהוא בתור אוהד. הוא נבחר לשחק ואני הייתי הגיבוי שלו.

עוד דבר שהיה קשה לפספס לגבי מוחמד הוא החיוך שלו, היה נראה שהוא לא מפסיק לחייך אף פעם, לא משנה כמה המצב בעזה נהיה קשה.

כיון שאני גר ברפיח, בקצה הדרומי של הרצועה, לא נפגשנו לעיתים קרובות מאז שסיים את הלימודים, אבל כן שמרנו על קשר רציף דרך פייסבוק. באחת מהפעמים שדיברנו הוא סיפר לי שהוא מתקשה למצוא עבודה "מכובדת" (בדומה ל- 70% מצעירי עזה) וחלק איתי כמה הוא מתבייש מכך שהוא עדיין לוקח קצת כסף כיס מאבא שלו. (הצעת העבודה היחידה שהוא כן הצליח לקבל הייתה לעבוד 10 שעות ביום במאפייה תמורת 10 ש"ח ליום).

כמו צעירים רבים במצבו, מוחמד נהיה אובססיבי לגבי הרעיון לעבור לחו"ל ולמצוא חיים טובים יותר מחייו הנוכחיים.

טורקיה היא אחת המדינות היחידות שמעניקות ויזה לפלסטינים גם אם אין בידם מילגת לימודים לאחת האוניברסיטאות, או הבטחה לעבודה מסודרת במדינה, ומוחמד הצליח לקבל ויזה לאחר תהליך קצר ולא מסובך.

בגלל המצור על עזה מצד ישראל ומצרים, הדרך היחידה שלו לצאת מעזה הייתה לשלם שוחד כדי להיכנס לרשימת המורשים ליציאה ממעבר רפיח. אני באמת לא יודע כמה הוא שילם, אבל שירותי "מעבר וקישור" מהסוג הזה בדרך כלל נעים בין 1,000$-1,500$. סכום שנחשב להון בשביל רוב תושבי רצועת עזה. (רק לא מזמן, המחיר לשירותים האלה עמד על 3,000$!). גם אחרי ששילם את השוחד, אישור היציאה שלו נדחה מספר פעמים ע"י הצד המצרי עקב היחסים הגרועים בין מצרים לטורקיה. לבסוף, הוא הורשה לעבור והתחיל במסע לטורקיה.

התוכנית הסופית של מוחמד הייתה למצוא מבריח שיעזור לו להגיע מטורקיה ליוון. עד אז, הוא ומהגרים נוספים גרו במלון זול בטורקיה, שם שהה 10 שבועות, עד ה-3 באפריל 2019.

באותו יום, מוחמד נפל נפילה קשה מהקומה הרביעית של המלון, הגולגולת שלו נסדקה והוא נכנס למצב של תרדמת (קומה).

היום, ה-12 באפריל 2019, פציעתו הקשה הכניעה אותו והוא נפטר בטיפול נמרץ.

אחד מחבריו שגר איתו במלון, ומפחד לדבר בגלוי, מספר שמוחמד ועוד רבים כמוהו, פליטים ומהגרים, נרדפו ע"י המשטרה הטורקית על בסיס קבוע, וזאת למרות שהיו בידיהם המסמכים הנדרשים והחוקיים לשהות במדינה. לדבריו, כל מטרת הרדיפה הייתה כדי לנצל את הפחד והחולשה שלהם למטרות שוחד.

באחד הימים, המשטרה פשטה על המלון כשהשוטרים מצויידים בגז מדמיע, שאילץ את מוחמד לברוח דרך המרפסת לחדר אחר. תוך כדי מנוסה, הוא החליק ונפל מהקומה הרביעית לקרקע ונחבט אנושות בגבו. בזמן שמוחמד שכב שם, מדמם, בעל המלון עבר בהיסח דעת, אוכל ושותה בירה ומתנהג כאילו לא היה שם בכלל.

בפוסט האחרון שפרסם בפייסבוק לפני שעזב את עזה, כתב מוחמד מסר לאמו, שבאותה מידה היה יכול להיות מסר של כל צעיר עזתי לאמו.

וכך נכתב: "אמא יקרה, אני לא יכול לשאת את הכאב שכרוך בעזיבתך, קשה לגרום לך לדאוג לי יום וליל. אבל אמא, סיימתי את הלימודים באוניברסיטה ואין לי עבודה... אין לי שום עתיד כאן ואין אור בקצה המנהרה שלי. עזה כל כך חשוכה, החיים כאן נראים כמו מוות איטי. אני לא נוסע לטייל לשם הנאה או אושר, אני הולך בגלל שאני לא יכול לסלוח לעצמי, אני בן 25 ועדיין לוקח כסף מההורים. אני רק רוצה עבודה שמכבדת אותי. אני בורח מעזה כי אני חסר תקווה וחסר ישע.

אמא יקרה, שמעתי פעם שיר שאמר שכשאתה במולדת שלך, אתה לא אמור לדעת השפלה מהי. אבל האם משהו יותר משפיל מהחיים האלה כאן? בבקשה תסלחי לי שאני עוזב לנסות את מזלי ולמצוא חיים טובים יותר. אני לא אפסיד כלום חוץ מאשר את החיוך שלך. תתפללי בשבילי, אני כל כך אוהב אותך." מוחמד נהג לקרוא לעזה "קבר של חלומות". המזל היה התקווה היחידה שלו.

הסיפור שלו הוא סיפורם של כל כך הרבה אחרים, ויהיה סיפורם של עוד רבים אחריו אם לא ישתנה משהו ואלו הנקראים "הקהילה הבין לאומית" ירימו את הכפפה ויתחילו לקיים את ההבטחות הריקות מתוכן שהבטיחו.

תרגמה: הגר כץ

עריכה לשונית: מיכל זק

טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.