• .

מה עושה אותנו מאושרים? חשמל!


איה נשוואן



יש לא מעט דברים שבמקומות אחרים הם מובנים מאליהם, אבל עבורנו בעזה הם יקרים משום שהם קשים להשגה. אחד הדברים האלה הוא חשמל. עזתי יהיה מאושר מיום שלם של אספקת חשמל סדירה.


עזה החלה לסבול ממחסור בחשמל ב־2007, אבל אז הייתי ילדה קטנה וזה לא הפריע לי כל כך. בהדרגה התחלתי להבין מה זה באמת אומר לחיות 18 שעות ביממה בלי חשמל. אני זוכרת יום גשום וסוער אחד כשהייתי בת 12. המשפחה שלי ישבה בסלון כשהמרפסת התחילה לבעור. מוקדם יותר באותו היום החשמל נפל, וכשהוא חזר לפתע בזרם גבוה הוא גרם לפיצוץ במרפסת. זה נראה נורא. אחיי ואחיותיי הקטנים בכו, אבל אבא שלי היה בעבודה. למרבה המזל אחד השכנים שלנו רץ החוצה וכיבה את השרפה, אחרת היינו כולנו בסכנה אמיתית.


כמה שבועות אחר כך, בלילה שקט וחשוך, התעוררה כל השכונה מצרחות שבקעו מביתו של זוג צעיר. האישה צרחה כשראתה את בעלה מוטל על הרצפה חסר הכרה. הוא הלך להדליק את הגנרטור כשהחשמל נפל ומעד במדרגות. הוא נפצע בראשו ומת כמה ימים לאחר מכן.


הצורך האמיתי שלי בחשמל התחיל כשלמדתי בתיכון והיו לי הרבה שיעורי בית ומטלות; שש שעות חשמל ביום לא הספיקו. לפני שנתיים הייתי בשנה האחרונה של התיכון והתכוננתי לבחינות התווג'יהי (המקבילה הפלסטינית לבחינות הבגרות). זו השנה החשובה ביותר במערכת החינוך הפלסטינית, וכל התלמידים עושים הכול כדי לקבל ציונים גבוהים. במשך השנה למדתי שעות ארוכות, ולא נתתי לבעיית החשמל להיות מכשול בדרכי. למדתי לאור נרות, מנורות ופנסים. יום אחד ישבתי במרפסת, משקיפה אל הרחוב. המראה היה מפחיד, לא היה חשמל, ובחוץ שררה עלטה מוחלטת. חיכיתי בקוצר רוח לשעות הקטנות של הבוקר. לא יכולתי לשאת יותר את הלמידה לאור פנס. לבסוף סיימתי את התיכון עם כאבי ראש חזקים. הלכתי לרופא עיניים שיבדוק את ראייתי, והוא נתן לי משקפיים. הלמידה באור החלש בוודאי לא עזרה למצב העיניים שלי.


האוניברסיטה הייתה התחנה הבאה שבה סבלתי מהמחסור בחשמל. "לימודי אנגלית וטכנולוגיה הם המתכון לחיים של אושר ועושר", אמר אחד הפרופסורים שלימדו אותי. במחלקה לספרות אנגלית הפרופסורים שלנו רצו שנרכוש שליטה הן באנגלית והן בטכנולוגיה, ולכן עודדו אותנו לכתוב את המטלות והבחינות שלנו באינטרנט. לעולם לא אשכח כמה פעמים הייתי בלחץ להגיש מטלה כשהחשמל באזור מגוריי נפל. יום אחד, למשל, בסמסטר האחרון, הייתי צריכה להגיש מטלה, אבל לא היה חשמל כל היום. חיכיתי וחיכיתי. לבסוף התייאשתי והלכתי לישון, אבל התעוררתי בכל שעה לבדוק אם החשמל חזר.


בארבע בבוקר פקחתי את עיניי. יש חשמל! מיד הדלקתי את המחשב הנייד שלי ועבדתי על המטלה שלוש שעות. כל כך דאגתי שהחשמל ייפול שוב בכל רגע, שלא הצלחתי להתרכז בשאלות. הייתי לחוצה לסיים לפני נפילת החשמל הבאה. לבסוף לחצתי על "שלח" והגשתי את המטלה. כשהלכתי לאוניברסיטה אחרי לילה ללא שינה, הבחינו כולם בפניי החיוורות ובעיניי האדומות.


התרחיש הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. כשאני מכינה את המצגות שלי, אני תמיד בלחץ עד שאני מסיימת, כי המחשב הנייד שלי עובד רק שלוש שעות בלי חיבור לחשמל. גם המשפחה שלי שמה לב איך המציאות המתישה הזאת גורמת לי להיות מוטרדת ועצבנית.


אנחנו העזתיים מסכנים כל כך שכל דבר יכול לעשות אותנו מאושרים. כשהחשמל חוזר אנחנו חוגגים! בפעם האחרונה שבה דיברתי עם חברה שלי שמעתי פתאום את אחיה ואחיותיה הקטנים צועקים, שרים וצוחקים. מדוע? החשמל, כמובן. ככה זה בכל יום בכל בית בעזה.


כשיש חשמל אחיותיי ואני מייד טוענות את המחשבים ואת הטלפונים הניידים, ואימא שלי ממהרת לעשות את עבודות הבית בשש השעות הבאות: לכבס, לגהץ ולבשל. לפני שאנחנו הולכים לבקר חברים, שכנים או קרובי משפחה, אנחנו מבררים אם יש להם חשמל. אני עצמי לא יוצאת מהבית כשיש חשמל, אני רוצה לנצל את האוצר.


לפני כמה חודשים צומצמה אספקת החשמל לשלוש שעות ביום בלבד. זו הייתה תקופה אומללה: הייתי מתעוררת לבית בלי חשמל והולכת לישון בלי חשמל. עכשיו חזרנו לשש שעות ביום. כולם הפסיקו להתלונן והודו לאל! למדנו להרגיש בני מזל כשיש לנו כמה פירורים באמתחתנו.


תרגום: שירה פריד


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon