הי, קוראים לי אחמד, אני אחד ממקימי העמוד הזה. לפני שבועיים כתבתי פה טקסט אישי מאד. סיפרתי על מה שקרה לי ולמשפחתי במהלך שבעים השנה האחרונות תחת הכיבוש הישראלי.
אחרי שהטקסט התפרסם, היה לי חשוב לקרוא את התגובות שלכם. את כולן. וזה טילטל אותי.
חלק מהאנשים הביעו צער על מה שעבר על משפחתי במהלך שנות הסכסוך. זה שימח אותי. חלק אחר ביטא הלם מהמילים שלי, "לא האמינו". וזה הפתיע אותי, כי הסיפור שלי קטן, אני מכיר עשרות סיפורים קשים יותר, על טבח, והרג של אזרחים, ושכול נוראי. אני, שאיבדתי את אח שלי במלחמה האחרונה, אני באמת, יחסית לאחרים בעזה - בר מזל.
אני חושב למשל על ידידה שלי, בחורה בגילי בשם דועא. נפגשנו לא מזמן, אני והיא. במהלך המלחמה האחרונה על עזה ביתה הופגז - טיל של אף-16. היא איבדה בהפגזה הזו שבע-עשרה בני משפחה: את אבא שלה, ואת אמא שלה, ואת כל האחיות שלה ואת הילדים שלהן.
ככה, ברגע - כולם נמחקו. ודועאא, חברה שלי, היא נשארה. ובני משפחתה היו אזרחים, ילדים ונשים וזקנים. והם מתו. 144 משפחות בעזה איבדו יותר מ-3 בני משפחה במהלך המלחמה האחרונה מהטילים שלכם. 144 משפחות. ודועא אחת מהן.
לכן, כאשר קראתי את התגובות שלכם, רגשות סערו בתוכי. רגשות סותרים. פעם כעס ופעם הלם ופעם תקווה. אבל רגש אחד גבר על כולם: רצון להמשיך. רצון להגדיל את הפרוייקט הזה. נחישות לכתוב יותר ויותר. כי אני מאמין שפתרון יגיע רק מתוך מודעות, מתוך היכרות אמיתית עם מה שקורה.
עד לרגע זה קראתי יותר מ-320 תגובות. ומפני שאין לכם זמן בלתי-מוגבל - לא אשיב על כולן, למרות שהייתי רוצה. במקום, אנסה להשיב בקצרה על התגובות הכי נפוצות.
מאז שהקמנו יחד את "אנחנו שמעבר לגדר", בכל פוסט שאנחנו מעלים על הסבל של תושבי עזה - מישהו כותב: "כן, אבל ישראל לא אשמה". ואחר מוסיף: "תאשימו את חמאס, היא אחראית למצב בעזה".
אבל תראו, אני לא התחלתי את הסיפור שלי בשנת 1987, השנה בה הוקמה חמאס. ולא התחלתי אותו בשנת 2007, השנה בה חמאס החלה לשלוט בעזה. התחלתי אותו ב-1948, השנה בה גירשו את משפחתי אל עזה והרגו את סבי.
עמי סבל מדיכוי ומגירוש עשרות שנים לפני שחמאס הוקמה. אז בין אם אתה תומך בחמאס או מתנגד לה נחרצות, ואני רוצה להדגיש שהעמוד הזה לא תומך בשום מפלגה פוליטית - זה בעיני שטחי מאד לטעון שחמאס היא המקור לכל הבעיות של עזה. הבעיות האלו החלו עם הגירוש ההמוני, עם הכיבוש והאפליה, לפני יותר מ-70 שנה.
בגדה המערבית חמאס כמעט ולא פועלת. השליטה שם, ב-39% מהשטח, נתונה באופן מצומצם בידי הרשות הפלסטינית. והאם המצב בגדה המערבית עדיף מזה של עזה? לא יודע. מה שבטוח, זה שגם שם - פלסטינים סובלים מגזענות ומאפליה. גם שם מפקיעים אדמות מפלסטינים, גם שם דוחקים אותם אל ערים חנוקות, מוקפות בשטחים אשר בשליטה ישראלית - ללא כל יכולת להתרחב ולהתפתח. בדיוק כמו עזה.
הבעיה של העם הפלסטיני, אם כך, אינה חמאס או פתח או כל מפלגה פוליטית אחרת. הבעיה שלנו, לדעתי, היא הגזענות הממוסדת שמופנית נגדנו. הכיבוש הצבאי השרירותי שמוטל עלינו. אובדן החופש.
מישהו שאל אותי בתגובות: "האם יש לך כל סוג של ביקורת עצמית?"
אני רוצה לשאול אותו, בחזרה: איך אוכל להאשים את אמי האהובה, חולת הסרטן, שבגלל הסגר הישראלי וסגירת המעברים לא קיבלה טיפול בזמן - ונפטרה? איך אוכל להאשים את אחי, שמטוס ישראלי הרג אותו במלחמה האחרונה בלי שביצע שום פשע? איך אוכל להאשים את חברה שלי, את דועא, שאיבדה שבע-עשרה מבני משפחתה? איך אוכל להאשים את הקורבן? לא אאשים. אני מסרב לעשות את זה.
הבת של אחותי היא בת שלוש-עשרה. אני כל-כך אוהב אותה. אתם מבינים מה המשמעות של הגיל שלה? היא חיה שלוש מלחמות. היא איבדה קרובי משפחה. היא נולדה תחת סגר, וחיה את כל חייה תחת סגר. היא ענייה, וכנראה תמות ענייה. במה אוכל להאשים אותה? תגידו לי.
ישראל, הכוח הכובש, נושאת באחריות על התושבים של רצועת עזה ושל הגדה המערבית. כל עוד היא שולטת על המרחב - היא אחראית לדאוג לאנשים שתחת שליטתה. להעניק להם אפשרות לחיות באופן הגון. עם חמאס או בלי חמאס - זו עדיין האחריות של ישראל.
גם אם חמאס משפיעה לרעה על המצב בעזה, אני לא יכול להאשים אותה בזמן שישראל מטילה סגר קולקטיבי על כל התושבים. תסירו את הסגר, תנו לנו חופש לנוע, לייצא ולייבא סחורה, ריבונות אמיתית - ולא תהיה חמאס בכלל.
מגיב אחד שאל אותי: "מה לדעתך הפתרון לסכסוך? איך נשים סוף למלחמה בינינו?"
אז קודם כל, חשוב להגיד: המטרה של הפרוייקט שלנו, "אנחנו שמעבר לגדר", היא אנושית ועיתונאית: לתת במה לקולות של אנשים מעזה.
אבל אני יכול להגיד, באופן אישי, שאני מאמין בפתרון שיהיה מבוסס על צדק ועל שוויון. דעתי האישית היא, שהפתרון הזה הוא להקים מדינה אחת, דמוקרטית, בין הנהר לים. מדינה אשר תעניק לכולנו, כל תושבי הארץ - חיים בכבוד וזכויות שוות - ללא תלות בשפה, בדת, או במוצא האתני שלנו. ועד שזה יקרה, אמשיך לכתוב.