רהף סקוקאני
הערת המחברת: על פי חוקי הפיזיקה לכל פעולה יש תגובה, אך התגובה שקיבלתי אני לא הייתה התגובה שציפיתי לה.
"תראה אותה; מה לעזאזל היא חושבת שהיא לובשת?!"
"כמה לא מנומס!"
"איזו בושה!"
"איך הוריה נותנים לה לצאת ככה?"
זה מה ששמעתי כשחזרתי לעזה אחרי שנה בתוכנית לחילופי סטודנטים בתיכון בארצות הברית.
אני זוכרת את יומי האחרון בארצות הברית כאילו זה היה אתמול, יום של רגשות מעורבים.
אימי התקשרה אליי כדי לשמוע מה איתי, ואמרה משהו שהיכה בי: היא הזכירה לי שעם שובי הביתה עליי לדאוג לכסות את שיערי (בכיסוי הראש המוסלמי המכונה חיג'אב).
עשרה חודשים באמריקה הליברלית גרמו לי לשכוח את המנטליות השמרנית הנהוגה במדינתי ובביתי, שכחתי לחלוטין את המגבלות על נשים, על התנהגותן ועל לבושן.
ידעתי מה יקרה אם לא אנהג על פי המקובל.
אף על פי כן, בשעות האחרונות לשהותי באמריקה החלטתי למחות על העוול הזה ולגלח את שיער ראשי (טוב, השארתי קצת שיער קצר בצד שמאל; לא רציתי ללכת לגמרי בלי השיער שמאפיין אותי).
הלכתי למספרה, ואף על פי שהיה לי קשה לראות את שיערי היקר מגולח, הנחישות שלי לנקוט עמדה עקרונית העניקה לי כוחות, וכן, אפילו קצת אהבתי את המראה החדש שלי.
ואז הגיע היום לחזור הביתה. כשנחתי בעמאן שבירדן בהו בי פקידי ביקורת הדרכונים, ובסוף שלחו אותי לחדר "הריאיון". הם שאלו אותי כמה שאלות משונות:
"את חושבת שהשתנית במהלך שהותך במדינה שאינה מוסלמית?"
"את מתפללת חמש פעמים ביום?"
"מה הקטע עם התספורת הזאת?"
"למה את נראית שונה?"
לא ציפיתי ל"קבלת פנים" כזאת בשערי ארצי, אבל לא היה לי אכפת, כל כך התרגשתי לראות שוב את משפחתי.
משפחתי קיבלה אותי, והמפגש היה חם ומשמח מאוד.
כמה שעות אחר כך אמרו לבסוף כמה מבני משפחתי משהו על התספורת שלי. אימי אמרה: "רהאף, אני רואה שהשיער שלך מגולח. לדעתי זה לא נראה כל כך טוב, אבל זו הבחירה שלך ואני מכבדת אותה.
הוריי גילו פתיחות וסובלנות, אבל האחרים לא היו מסבירי פנים. גיליתי זאת למוחרת, כשיצאתי עם חבריי.
קלטתי שאנשים מביטים בי במבטי שטנה, ואף העירו הערות מכיוון שלא לבשתי חיג'אב. נראיתי להם "מוזר". פשוט התעלמתי מהם והתמקדתי בכיף עם החברים שלי.
המשכתי להיות מטרה להערות קשות גם בימים לאחר שיצאתי עם חבריי. אנשים זרים קיללו אותי: "שתלכי לגיהינום", רק בגלל איך שאני נראית ואיך שאני מתלבשת. זה היה "הלם תרבות הפוך" שהיה קשה מאוד עבורי.
שקעתי בדיכאון עמוק ולא היה לי חשק לצאת מהבית.
כל יציאה מהבית נהפכה מסוכנת לבריאותי הנפשית והפיזית. אימי אמרה לי שהיא מבינה את הקטע שלי, אבל חשבה שהדבר הכי טוב בשבילי הוא בכל זאת ללבוש את כיסוי הראש, החיג'אב.
בסוף הסכמתי ללבוש חיג'אב רק כדי להתקבל בחברה.
כשנשאלתי אם אני מתחרטת על ההחלטה לגלח את ראשי, עניתי: "אף על פי שהתגובות שקיבלתי היו קשות מאוד, אני מרגישה שלפחות ניסיתי לגרום לשינוי המנטליות הזאת בדרך שלי.
אומנם זה היה ניסיון כושל, אבל אני שמחה שבכל זאת ניסיתי את המחאה הקטנה שלי".
תרגום: רייוי
עריכה לשונית: לילך צ'לנוב
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.