שורוק אילה
"אחד, שניים, שלושה... שבעה".
אחותי הקטנה סופרת כוכבים בשמחה. הקול שלה פעם נסך רוגע בכל תאי גופי. אבל עכשיו אני חשה תחושת מועקה. על המיטה, אני שוכבת בשקט ליד אחותי, בוהה בשמים שמעל מחנה הפליטים, דרך החלון הסדוק. נאנחת, אני נזכרת שהחלון לא תמיד היה כך, הוא נסדק בהפצצה, כאילו מדמה את לבבותינו השבורים. פתאום אני נזכרת בפעם אחרת שבה הקשבתי לאחותי הקטנה סופרת, אבל אלה לא היו כוכבים.
אוגוסט, 2014
אחת לפנות בוקר. עוד לילה בלי שינה. מכוסים בשמלת הלילה השחורה, שמי עזה פורשים את החשיכה מאופק אחד לשני, עלטה מבשרת רעות המורגשת היטב גם בליבנו. פגזים ישראלים נוחתים בפיצוצים רועמים המהדהדים סביבנו. מטוסי קרב, חיות רצחניות, מעכירים את אורו הנקי של הירח עם צלליהם המאיימים.
הם זורעים אימת מוות בלבנו כבר שלושים וחמישה ימים. ראשי מסוחרר ועייף. מעל בית הכלא שלי, עזה, אני מרגישה את השמיים כורעים במלוא כובד משקלם על חזי.
אחותי הקטנה מחבקת אותי כל-כך חזק עד שאני יכולה להרגיש כל פעימה של לבה. בום. בום. אני מלטפת בעדינות את שיערה הרך וחושבת על הימים בהם אמי חיבקה וניחמה אותי כפי שאני מחבקת כעת את אחותי המבועתת. אני נושמת עמוק ומקללת את המחלה – חסרת לב כמו הטילים הישראלים – שלקחה ממני את אמי היקרה. אני מרגישה את הנשמה שלה מגן העדן, מקיפה אותנו בתפילות למען בטחוננו והישרדותנו, ואני אסירת תודה על הנחמה שאני מוצאת בה. כל כך הייתי רוצה שהיא תהיה איתנו.
המגן היחיד שלנו
אני שומעת את אבי בחדר הסמוך ומיד מתנערת מן הזכרונות הכואבים. הוא קורא בשקט בקוראן הקדוש, אחי לצדו, מקשיב קשב רב לקולו המרגיע. לפתע קול פיצוץ ענק. הוא נשמע קרוב כל-כך אלינו שהחלונות משקשקים. הבית כולו רועד. אבק יורד כמו גשם מהתקרה. אחותי צועקת. דמעות נקוות בעיניה. אני מושכת את גופה הקטן אלי, מחניקה את צעקתי שלי כדי לא להפחיד אותה עוד יותר. ביחד אנחנו מסתתרות מתחת לשמיכה, המגן היחיד שלנו מריח אבקת השריפה החריף של המוות.
מלאך שומר
"אל תפחדו. אני כאן. בואו שבו איתנו בחדר השני". זה אבא. הוא מחבק אותנו כדי שנרגע.
הלם
אחותי עדיין בוכה, ואנחנו מקשיבים ליללות האמבולנסים הקרבים. אנחנו עוברים מהר לחדר השני, ואני נזכרת ברדיו, מכשיר שתמיד נראה לי מיותר עד שהחלו ניתוקי החשמל. הרדיו המופעל בסוללות הוא לפעמים החיבור היחיד שלנו לחדשות על המצב שסביבנו – חדשות שחוזרות על עצמן פעם אחר פעם, מבשרות על עוד דם שנשפך בכל מקום. רועדת, אני מגבירה את עוצמת הקול כדי לשמוע על הקורבנות החדשים.
הרדיו מתעורר לחיים בקול. "שהיד אחד ו-11 פצועים קשה בתקיפת ביתו של אחמד חאמד בצפון עזה."
הקול מהרדיו מכה בי כמו קליע. אנחנו מכירים את אחמד חאמד בצפון עזה. זה הדוד שלי. אחיו של אבי.
קליעי רדיו
"אחמד!" צועק אבא.
הוא כורע, אוחז את ראשו בידיו, כמו לא רוצה לדעת מה קרה. אחי מחזיק את הרדיו קרוב לגופו, כאילו מנסה למנוע ממנו מלירות את קליעיו מעל גלי האתר. אחותי רועדת ללא שליטה, לא מצליחה להוציא מילה.
"נכון לרגע זה טרם נמסר לפרסום שמו של השהיד" אומר הרדיו. "כל שידוע הוא שמטוסי קרב ישראלים ירו שלושה טילים לבית חאמד, וכעת סדרה של פיצוצים מטלטלת את דרום רצועת עזה. שמרו על עצמכם. אל תצאו מביתכם משום סיבה, אלא אם ביתכם עומד להיות מותקף." הקריין מוסיף, "נחזור אליכם עם עדכונים נוספים ברגע שיהיו כאלה."
המלאך השומר עוזב
"אבל מי? מי נהרג? מי השהיד? מה שמו? מה שמה?" אבא צועק, מכה את הרדיו בכעס ופחד.
הוא מסתובב, רץ אל הדלת.
"בבקשה אבא, אל תלך!" אחותי מתחננת בהיסטריה, אוחזת בידו כאילו לא תרפה לעולם. מתעלם מתחינותיה, אבי מתחמק מאחיזה ונעלם, יחף, בחשיכה המעלה עשן.
"לאן אתה הולך? למה אתה יוצא אל הגיהנום הזה?" אני צועקת, קולי נחנק, אם כי אני מבינה מה מניע אותו. ביתו של אחיו הופצץ. אם הרדיו לא יגלה לו מי נהרג, מי נפצע, אבא חייב לגלות זאת בעצמו ומהר ככל האפשר.
אחי מהסס רק לרגע לפני שהוא רץ אחרי אבי, משאיר אותי ואת אחותי מאחור עם הפחדים והמחשבות.
"למה ישראל מפציצה בית בשלושה טילים כשמספיק אחד כדי להפוך אותו לערימה של עפר?" שואלת אחותי. אין לי תשובה הגיונית. במקום לענות, אני מחבקת אותה בכל כוחי.
בנוכחות ההיעדר
שלוש וחצי בבוקר. אחותי ואני עדיין יושבות לבדנו עם הפחד, מחכות למילה של תקווה. אנחנו מתפללות במשך מה שמרגיש כמו נצח באותן שעות ספורות. ועדיין, טילים ממשיכים ליפול מהשמיים הכהים. עם הזמן למדתי להעריך כל רגע חופשי ממלחמה. אני צונחת כשפני שטופי הדמעות על הכרית, אוחזת בה כמו מחבקת את אמי, נותנת לבד הרך לספוג את הדמעות ואת המחשבות הנוראות. כמה אני מתגעגעת לאמי וזקוקה לה ברגע הזה! להרגיש את זרועותיה החמימות כרוכות סביבי, לשמוע את הבטחותיה המרגיעות שהכל יהיה בסדר. אני מרגישה ריקנות ממלאה אותי, ויותר מריקנות – פחד, לעבור את כל זה בלעדיה.
כעת אני תופסת את מקומה, עושה כמיטב יכולתי למלא באומץ את הילדה הרועדת והמפוחדת, מבוגרת טרם זמני ועדיין נואשת לחיבוק של אם שאיננה. ידיה הקטנות של אחותי טופחות על כתפי, כאילו היא מנחמת אישה זקנה. הילדה הצעירה, המתוקה הזאת, צעירה מכדי לעמוד במצב כה נורא. מצב שאני, המבוגרת ממנה, בקושי יכולה לעמוד בו בעצמי. אני מחבקת אותה, לא יודעת מי מאיתנו זקוקה יותר לנחמה, האחות הקטנה או הגדולה. הזמן עובר כל כך לאט. עדיין אין כל מילה מאבינו או אחינו. אני יכולה רק לתהות, מי יוקרב השנה? החודש? היום? ומי ישאר לדרוש צדק בשמנו?
שמיים נטולי כוכבים
השמיים נטולי כוכבים עכשיו. אני מסתכלת באחותי הקטנה, שקועה במחשבות מפחידות, תוהות. אין דבר מביש יותר מלהשליט טרור על ילדים ישנים. קולה של אחותי מושך אותי החוצה מהמחשבות. שוב, היא מחפשת שלווה אבודה בחשיכה, סופרת מטוסי קרב ישראלים בשמיים.
"אחד, שניים, שלושה... שבעה."
שורוק, בת 20, חיה במחנה ג'לבייה שבצפון עזה, ונמצאת בשנה השלישית ללימודי אנגלית באוניברסיטה האיסלאמית בעזה. במהלך המלחמה האחרונה הייתה בת חמש-עשרה.
תרגום: עדי גרינפלד
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.