שלום, קוראים לי אחמד, נולדתי בעזה, ואני אחד מהמקימים של העמוד הזה. אני רוצה לספר לכם קצת על החיים שלי, ולמה בחרתי לכתוב אליכם, בעברית.
נתחיל בהתחלה. במקור אני מיפו. סבא שלי נולד ביפו, לפני הנכבה, וסבתא שלי הייתה בתו של ראש עיריית יפו. המשפחה שלי הייתה עשירה מאד, מהמשפחות העשירות ביותר בארץ לפני 48'.
אבל אבא שלי לא נולד ביפו, הוא נולד בעזה, בעיר דיר אל-בלח, כמה חודשים אחרי הגירוש הגדול, אחרי הנכבה.
בעזה, אבי הצטיין בלימודים, ולמרות-זאת, כאדם בוגר הוא נאלץ לעבוד כפועל בנייה אצל הישראלים. הוא עשה את זה כדי לפרנס את המשפחה שלו, וכדי לעזור לאחיו לממן את לימודיו באוניברסיטה במצרים.
כך, במשך עשרים שנה, עד האינתפדה השנייה, אבא שלי עזר לבנות מאות בתים: בתל-אביב, ביפו, בחיפה, וברוב הערים הישראליות.
במהלך השנים האלו, בהן בנה את בתי המדינה אשר דיכאה אותו, הוא סבל מגזענות ומהשפלה מתמדת. עד שלאחר האינתיפדה השנייה החלו להיסגר המחסומים בין עזה ושאר הארץ, ואבי לא מצא עוד עבודה, והחל לסבול מאבטלה.
סבא של אבא שלי נהרג בשנת 49'. זה קרה ביום ההולדת של אבא שלי, במהלך הפגזה ישראלית על דיר אל-בלח, הרחק מהערים הישראליות, בזמן שהוא עשה קניות בשוק.
אמא שלי במקור מהעיר באר-שבע, מדרום פלסטין. גם היא הגיעה ממשפחה עשירה. כל בני משפחתה היו סוחרים. ואחרי הגירוש הגדול, משפחתה כולה גורשה לרפח, לעזה, כדי להתחיל שם את החיים מחדש, כדי לברוח מהמלחמה ומהטבחים שאירעו בעיר - שבמהלכם נהרג סבה של אמי ובני משפחה רבים אחרים.
הם קיוו לחזור אחרי שתסתיים המלחמה, אבל למרבה הצער, זה לא קרה, ועד היום - המשפחה של אמי לא חזרה לבאר-שבע.
הזכרון הראשון שלי - במהלך האינתיפאדה השנייה. הייתי בן שש. רק התחלתי לגבש מושג כללי על החיים האלו. התחלתי להרגיש: פחד, כאב, אימה, צורך בבטחון ויציבות.
אני זוכר את הימים הראשונים של כיתה א', פלישות, וטנקים ישראלים, וצעדות ברחוב, והלוויות המוניות לאנשים שישראל הרגה. אני זוכר את המילים שהייתי שומע בלי-סוף: טנק, מרכבה, אפצ'י, אף-16, חיילים ישראלים, מחסומים, פצועים, הרוגים. המון המון מילים שלימדו אותי, ילד קטן בזמנו, שאנחנו במצב של מלחמה.
במהלך האינתיפדה הזו הייתי עד למותם של שכנים מהרחוב שלי, של הורים של חברים ומכרים אחרים. והתחלתי להתרגל לצבע של הדם, ולריח של הדם, ולתמונות של המתים שנתלו על הגדרות של בית הספר. למדתי בעל-פה את הקריאות שצועקים בלוויות, ואת קריאות ההתנגדות, ואת הקריאות בצעדות.
אתם תשאלו אותי: ומה חוץ מזה? במה היית משחק? ואיך היית מבלה בזמן הפנוי שלך? והתשובה שלי היא שזה לא קרה. לא היו לי משחקים. ולא היה לי זמן פנוי לבלות. כילד בכיתה א' הייתי צועד בהלוויות, וצועק סיסמאות, וזהו.
בכיתה ג' כבר הכרתי את קול מטוסי הקרב כל-כך טוב שידעתי לזהות את סוג המטוס על-פי הקול. ולמדתי לזהות מה סוג הנשק לפי הד היריות. הייתי ילד, הגוף שלי היה קטן, החלומות שלי היו תמימים, אבל התקופה ההיא מלאה בזכרונות מרים.
יש רגע אחד, מהאינתיפדה השנייה, שקשה לי לשכוח. הלכתי לפגוש את אחותי הגדולה, שחזרה מהלימודים באוניברסיטה, וראיתי שתיק הגב שלה ספוג בדם. היא סיפרה לי שבדרך, באוטובוס, הנוסע שהיה לידה נורה, וזה הדם שלו על התיק. גם לאח שלי הגדול, איימן, יש זכרון קשה מהאינתיפדה השנייה. כאשר היה בן תשע, ראה טנק ישראלי יורה ופוגע ביותר מ-10 אנשים. הם נהרגו מול העיניים שלו.
ואז נגמרה האינתיפדה השנייה, וישראל נסוגה מעזה, וחמאס ניצחה בבחירות, והתחילה בעיה חדשה בעזה: סגר חונק על כל התושבים - עונש קולקטיבי.
השנים עברו. מלחמה על עזה ב-2008, בה נהרס הבית של דוד שלי, וגם חייו נהרסו. ואז עוד אחת ב-2012, בה נהרגו אנשים רבים שהכרתי.
אבל ב-2014 הייתה המלחמה הנוראית ביותר. נהרגו בה מאות, הוחרבו אלפי בתים, אבל מה שהיה חדש במלחמה הזו, היה שאחי שלי, איימן, נהרג. זה היה ההלם האמיתי הראשון בחיים שלי.
אחרי המלחמה הזו איבדתי את הרצון לחיות. נכנסתי לדכאון קשה. איימן היה בן 23, ולא הגיע לו למות. הדבר שהעניק לי בחזרה את הרצון לחיות היה לכתוב, במסגרת פרוייקט "WeAreNotNumbers", שפעל להנציח את זכר המתים באמצעות כתיבה של קולות של צעירים מעזה אל העולם.
החיים המשיכו. אני קיבלתי מלגה ללמוד בחוץ לארץ, בבריטניה. לפני חמישה חודשים - אמא שלי חלתה בסרטן. ישראל סירבה במשך חודשים ארוכים לתת לה אישור מעבר כדי לקבל טיפול בגדה, וכאשר בסוף אישרה - זה היה מאוחר מדי. אמא שלי מתה מהמחלה. היום בו מתה היה היום הכי קשה בחיים שלי, כי אני לא יכלתי לחזור לעזה, לראות אותה, להיפרד ממנה, בגלל הסגר הישראלי שמוטל על עזה.
היום אני בן עשרים ושש. אולי אדם אחר בגילי, שעבר את כל זה, היה הופך לאדם מלא שנאה וזעם על "הצד השני", אשר הוא הגורם הישיר לכל המוות הסבל הזה. ישראל הרסה את החיים של משפחתה של אמי ואבי, והרגה את אחי. ישראל הטילה סגר שהוא עונש קולקטיבי על המקום בו אני חי. ישראל היא הסיבה שאני לא חי במדינה ריבונית במאה ה-21, כמו שאר העולם. אבל דווקא בגלל הדיכוי הזה, החלטתי שאני רוצה לכתוב את הסיפור שלי, בעברית, כי לדעתי הדרך לסיים את האלימות היא לדבר, לחשוף את האמת.
לפני שבוע החלטנו, אני יובל ואיה, אני כפלסטיני מעזה, ויובל כישראלי, ואיה כפלסטינית מ-48', החלטנו לכתוב בשפה העברית - כדי שקולות מעזה יגיעו אליכם, לכתוב בשפה אנושית, כדי לספר על הדיכוי שהממשלה הישראלית מפעילה נגדנו.
מרטין לותר קינג אמר: "אי-צדק במקום אחד הוא איום על הצדק בכל מקום". ואני מאמין במשפט הזה. כי כאשר יש אי-צדק שמכוון כלפי העם שנמצא "מעבר לגדר", יש איום על הצדק בכל מקום. ולכן אני קורא לכל אדם אנושי לעמוד ביחד איתנו לצד הצדק ולהתנגד לדיכוי.