• .

למה אנחנו כל-כך אוהבים את הרמדאן?

ראאד שקשק

"אנחנו אוהבים אותך, רמדאן! אנו צמים בזמן שלך, רמדאן!" מזמרים הילדים הקטנים כל שנה כמה ימים לפני שהחודש הקדוש מתחיל. הזמרה מציינת את תחילתו הרשמית של הרמדאן, שכולם מצפים לו בשקיקה, לא משנה עד כמה החיים הקשים. רוב אלו שאינם מוסלמים מכירים את חג הרמדאן האסלאמי כחודש של צום. אז כמה כיף זה יכול להיות? אבל הרמדאן וחגיגות שבירת הצום שאחריו הם הרבה הרבה יותר מזה.


במהלך הרמדאן אנשים נפגשים יותר מאשר בכל תקופה אחרת בשנה. (למעשה, במהלך החג אנחנו ממש מבקרים כל קרוב משפחה שיש לנו. לעיתים זה מתיש!) לילדים, זה חודש בו הם קונים זיקוקים ועורכים מסיבה קטנה משל עצמם כמעט בכל ערב אחרי האיפטר (הארוחה היומית בה מוסלמים שוברים את הצום, עם שקיעת החמה).

מעמול שאני ואמא שלי הכנו

עבור הנשים, הרמדאן הוא החודש בו הן מתכנסות להכין קינוחים מסורתיים, כמו קטאיף, לביבה מטוגנת במילוי גבינה, אגוזים וסוכר; קאעק - עוגיה בצורת סופגנייה; ומעמול, מאפה עם מילוי. את הקינוחים האלה קשה להכין לבד, אבל כשהנשים מייצרות אותם יחד, הן נהנות. הן מדברות, צוחקות ונשארות ערות כל הלילה כדי שיוכלו להכין כמויות גדולות בבת אחת. זה כמו ספורט עבורן, כמו כדורגל. הן משחקות כקבוצה! הממתקים האלה הם טעם הרמדאן.


מצד שני, הרמדאן יכול להיות מעט מלחיץ עבור הגברים, האחראים בעיקר לתמיכה הכלכלית במשפחותיהם. במהלך החג, מצופה שאבות ובעלים יפנקו את הילדים והנשים עם דמי כיס "אלעידיה",(العيدية). בכל זאת, גם הגברים נהנים מרמדאן. הם יושבים יחד בחוץ לפני התפילה האחרונה של היום, משוחחים ושותים תה וקפה. המארח מציע את קינוחי הרמדאן לאורחיו וצחוקם מצטלצל ברחובות.


ובנוסף ישנם הצלילים - כמו תכביר (تكبير- פזמון קסום ומהפנט ,האומר "אללהו אכבר") ומבוצע לפני התפילה הראשונה של היום במהלך החג, ותראוויח (تراويح - תפילות לילה שנאמרות במהלך הרמדאן). רגע לפני עלות השחר מתופף הרמדאן, המכונה המוסחראתי (المسحراتي) מתהלך ברחובות ומעיר את כולם כדי שיוכלו לאכול לפני ששוב צמים.


ובל נשכח את המראות: דגלים וסהרונים בגוונים בהירים נמתחים עם שרשראות של אורות זעירים על הקירות ואנשים נושאים פנסים זוהרים. דוכני המוכרים מצוידים בצעצועים קטנים הניתנים לילדים יחד עם דמי החג במהלך החודש.

ילדה מקבלת את מתנות הרמדאן

במהלך הימים האחרונים של הרמדאן השווקים עמוסים באנשים הקונים בגדים חדשים כדי לחגוג את עיד אל-פיטר (חג סיום הצום המכונה "החג הקטן"; לעומת החג "הגדול" חג הקורבן שנחגג בסתיו). הכבישים במרכז העיר נחסמים למכוניות. כך יש יותר מקום לקנות ולמכור סחורות. בינתיים גברים ונשים מתחדשים בתספורות מסוגננות. לכל אחד יש מראה חדש. זהו סמל להתחלה חדשה בחיים.


חלק מהמשפחות כה עניות עד שאינן יכולות לחגוג את הרמדאן כמו שצריך. הן לא יכולות להכין קינוחים או לקנות בגדים חדשים. זה כמו חג מולד בלי עצים ומתנות. לפעמים אנשים כל כך חסרי כל שהם אפילו לא מבקרים את קרוביהם מרוב מבוכה.


למרבה המזל, הרמדאן הוא חודש האל, ואלוהים שולח אנשים טובים לעזור לעניים. מי שיש לו כסף עוזר בדרכים שונות לאלה שאין להם. הללו, מזמינים את העניים לארוחות איפטר, תורמים כסף או נותנים להם בגדים חדשים. בנוסף, ישנם ארגונים לא- ממשלתיים שעובדים קשה כדי להאכיל ולהלביש את העניים, למרות שגם קופתם דלה.


בין התורמים ניתן למנות את העמותה האמריקאית Rebuilding Alliance ושותפותיה בעזה, החברה לשיקום אל-עמל (El-Amal Rehabilitation Society) והמרכז לתוכניות נשים (The Women’s Programs Center).

"הצלחנו לסייע ליותר מ 200 משפחות בעיר רפיח, שבה מתגוררים מרבית מהתושבים הנזקקים ביותר", אומר כארם נסראללה, רכז רפיח בעמותה לשיקום. Rebuilding Alliance "הילדים שמחו כל כך. הם קיבלו סוף סוף, בגדים חדשים לחג, אחרי שאיבדו לחלוטין את התקווה."


שותפה נוספת, עמותת חזון הנוער (Youth Vision) חילקה 20 סלי מזון למשפחות העניות ביותר במחנה שאטי ועזרה ל 60 משפחות לקנות בגדי חג עבור 134 ילדיהם.


"חימם את ליבי לראות משפחות מקבלות אוכל וילדים בוחרים בעצמם בגדים ונעליים לחג", אומרת ניבין נאסר, מתאמת עיריית עזה של ארגון Rebuilding Alliance. "לעולם לא אשכח את חיוכיהם הנוגעים ללב של הילדים כשהם מוכנים לחג, עם תלבושות נחמדות. "


רמדאן ועיד אל-פיטר הם הפסקה מהחיים. מתגעגעים אליהם ברגע שהם מסתיימים. למעשה, אנשים מתחילים להתגעגע לרמדאן כבר ביום הראשון שלו. כמה אירוני! הם מדקלמים את האימרה העממית: "יום רמדאן אחד חלף עבר, יום אחד הסתיים, נותרו עוד עשרים ותשעה ימים".


מילים לא יכולות לתאר כראוי כמה המוסלמים אוהבים את החודש הקדוש. בזכות ברכותיו מוסלמים מתפללים שיגיעו לרמדאן בשנה הבאה. יהי רצון שאלוהים יברך את המוסלמים בכל מקום ויסלח על חטאם בסוף הרמדאן. אמן.


תרגום: אבי דאול

עריכה: מיכל זק

טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon