בסמאן דראווי
ככותב, זה מתסכל באופן עמוק כשהמילים נתקעות בראש, לא מצליחות למצוא ביטוי נכון. בינתיים, החיים ממשיכים במעופם המז"לטי, חוזרים על אותו הסיפור. כשאדם חי בכלא, כתיבה בלתי פוסקת על קירותיו היא כמו כלא בפני עצמה. אסירים יכולים לכתוב על חופש, שמש ואוויר פתוח. אבל כשאין לנו אותם, איך הכתיבה עליהם יכולה להיות אותנטית? במהלך 12 השנים האחרונות לא הרבה השתנה בעזה מלבד מזג האוויר והכלכלה, שהפכו מרעים לרעים יותר. יש לי את אותם החלומות, ואותן (חוסר) ההזדמנויות. הרצונות שלי פשוטים: לטייל, למצוא עבודה שאפשר לחיות ממנה, שתהיה לי גישה לחשמל בכל יום כל היום, להיות מסוגל לשתות מים בלי לחלות - ולקבל טיפול רפואי ראוי כשהוא נדרש.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי מטוס; מכונה בעלת כנפיים שהופיעה בשמיים, מזכירה ציפור גדולה. מאז, תמיד רציתי לטוס. הייתי בן שש, וביקרתי את סבא שלי בביתו. מאוחר יותר ראיתי מטוסים פעמים רבות בטלוויזיה. כשגדלתי, התשוקה שלי לטייל ולראות את העולם ובייחוד את מולדתי, רק גדלה וגדלה - כמו חלום חוזר. זכיתי לראות אותה פעם אחת, ב-2013 כשנסעתי לירדן לצורך קבלת טיפול רפואי. החלום הזה היה גם החלום של סבא וסבתא שלי לפני 70 שנה, לאחר שאולצו להימלט מפלסטין ההיסטורית - וזהו גם חלומו של כל פלסטיני כיום. אני שקוע במחשבות במהלך נסיעת המונית שאורכה 20 דקות בדרכי לעבודה כפיזיותרפיסט. אחד מחברי מתכנן לעזוב את עזה. אנחנו מכירים אנשים שהצליחו לעזוב לצורך עבודה או לימודים, לבלגיה או לטורקיה. אחרים מחכים לתורם, לעתים במשך חודשים. בכל טאשה (מפגש) אנחנו צוחקים על חוסר התכלית - על החיים העקרים אחרי סיום האוניברסיטה, ועל חוסר האפשרות לעזוב. אחד מהם שאל לאחרונה: "לאיפה יהיה קל יותר להגיע ב-2030 - לירח או לגדה המערבית?". נהג המונית שלי שקט היום, אולי הוא נהנה מהרדיו, ואולי הוא פשוט לא רוצה לדבר. הרחוב ריק, מלבד כמה סטודנטים עם תרמילים על גבם וכמה ילדים שמוכרים מסטיקים ועוגיות, מחכים ליד הרמזור להתחיל את עבודתם היומית. הם נראים כמו כל הילדים, אבל בגדיהם מלוכלים וקרועים, ועיניהם עייפות מדמעות ובושה. הם יעמדו ברחובות בשמש הקופחת ויתחננו, או ימכרו את מרכולתם במעט מאוד. זמזום המזל"טים וקולה של פיירוז מהרדיו מפרים את דממת הבוקר: "אהבתי אותך עד כדי כך ששכחתי לישון. אני מפחדת שתשכח אותי. אתה משאיר אותי ערה, מונע ממני להתנמנם. אני אוהבת אותך. אוהבת אותך. אוהבת אותך. אוהבת אותך". יש לה קול של מלאך.
המונית מגיעה לסוף הרחוב ואני צועד לקליניקה שבה אני עובד. כמה חנויות כבר נפתחו, וריח פלאפל ממלא את האוויר. קולה של פיירוז מתפוגג ואני נשאר רק עם הזמזום; אני לא יודע אם הוא של המזל"טים, או של המחשבות שמתרוצצות בראשי. האם משהו אי פעם ישתנה? לטובה או לרעה? מה קטלני יותר, מלחמה או שגרה? אני רוצה לנסוע מחוץ לעזה. אני רוצה לנשום אוויר שאינו רדוף. אבל כשאני שומע על התלאות הכרוכות במעבר למצרים דרך מעבר רפיח, אני חוטף בחילה. צריכים לחכות כל כך הרבה זמן כדי לקבל אישור לעזוב, ולשלם כל כך הרבה כסף עבורו. השיחות בעבודה נסובות סביב אותם הנושאים: הכישלון המתמשך של הפיוס (בין המפלגות הפלסטיניות), סנקציות שהרשות הפלסטינית מטילה על עזה במאמציה לבסס שליטה, הפסקות חשמל, אבטלה, עוני, צעדות השיבה ונוכחותם המתמדת של המזל"טים. ככה אנחנו העזתים מעבירים את הזמן, מנסים להקל את מצב המשבר העקשני שאנחנו נמצאים בו, שלעולם אינו מרפה. כפיזיותרפיסט, אני רגיל ללמוד על חיי המטופלים שלי ופציעותיהם כחלק מהעבודה. אנשים מבוגרים אוהבים לדבר על העבר. חלקם מבוגרים מספיק כך שנכחו בנכבה בעצמם, הזמן שבו גורשנו מארץ אבותינו. אנשים צעירים ואתלטיים בד"כ חולקים את חלומותיהם להפוך לשחקנים מקצועיים, מאחר וכדורגל הוא כל כך פופולרי בעזה. הם נאחזים בחלומותיהם, גם אם בשל הסגר הישראלי הסיכוי להתגשמותם קלוש ביותר. אני צועד הביתה מהעבודה. בכל יום אני משאיר מאחורי כל כך הרבה סיפורים על שברים, נזקים עצביים, גפיים קטועות. הגוף שלי צמא לשינה, ומודה על מזג האוויר שיאפשר לי אותה. חום הקיץ סוף סוף נשבר, ואפשר להסתמך על אספקת החשמל במידה מסוימת. אני עומד ליד החלון ומסתכל על העיר. עייף ככל שאהיה, אני כותב רשמים בטלפון. אני כותב את כל מה שעובר בראשי: רצון לשינוי.. תסכול.. העיתונאי שנהרג אתמול.. הפרמדיק שנפצע היום... הים המזוהם.
תרגום: נגה אברומביץ'
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.