כאשר תינוק נולד בעזה, כל תינוק - הוא מקבל מספר, תעודת זהות, על-ידי משרד הפנים של הרשות הפלסטינית.
ביום ראשון נערכה הפגנה קטנה בעזה - של כמה עשרות אנשים, שהחזיקו שלטים עם ציורים של לב קרוע, ולהם אין מספר. אין תעודת זהות.
אחת מהן, רולא, אמרה: "שלשום הלכתי לבנק, בעזה, אבל הם סירבו לתת לי לפתוח חשבון - כי אין לי תעודת זהות. אני קיימת אבל לא-קיימת."
כדי להבין את הסיפור של רולא, צריך להבין משהו על מספרים.
ישראל מחליטה מי יקבל דרכון ותעודת זהות פלסטינית בעזה, ומי לא:
כדי שהרשות תנפיק לפלסטיני תעודת זהות עם תוקף - ישראל צריכה לרשום אותו גם-כן.
כלומר, ישראל צריכה לקבל את המספר של התינוק מהמשרד ל-"עניינים אזרחיים" של הרשות הפלסטינית, ולרשום אותו במרשם האוכלוסין של הצבא.
אם ישראל מסרבת לרשום פלסטיני במרשם האוכלוסין של הצבא, אז אין לו אפשרות לקבל תעודת זהות פלסטינית או דרכון פלסטיני מהרשות הפלסטינית. כך גם בעזה.
בלי תעודת זהות אין אפשרות לקבל טיפול בבית חולים, או לנסוע בין עזה לגדה, או לחוץ לארץ, או להוציא רישיון נהיגה או לעבוד במשרה ממשלתית - להיות רופא, או מורה, או פקיד במשרד הפנים, או - כמו במקרה של רולא - לפתוח חשבון בנק.
וזה הסיפור של האנשים האלו שהגיעו להפגין ביום ראשון: אין להם תעודת זהות ודרכון פלסטיני, כי ישראל לא רושמת אותם אצלה.
כך סיפר אנוואר, במהלך ההפגנה: "קיבלתי מלגת לימודים באנגליה, תואר שני בספרות אנגלית. זה הישג גדול עבורי - השכלה, כי גדלתי בתנאי עוני. אבל אין לי שום-אפשרות לנסוע לחו"ל, כי אין לי דרכון".
רוב הפלסטינים שהפגינו ביום ראשון הגיעו לעזה באחת משתי דרכים: או שהם נישאו לתושב מעזה, או שהם חזרו לעזה אחרי שהות ממושכת בחוץ לארץ.
אמירה למשל, בחורה פלסטינית צעירה, שבה לעזה מסוריה בשנת 2013: "אנחנו משפחה של פליטים. המשפחה שלי מהארץ במקור, יש להם מסמכים, אבל אני נולדתי בסוריה כפליטה. כשפרצה המלחמה, נאלצנו לברוח שוב, והחלטנו לחזור לפה, לעזה - דרך מעבר רפח. הכל נעשה באופן חוקי, אבל מאז אין לי מעמד."
בהסכמי אוסלו, התעגנה האפשרות של פלסטינים לקבל תעודת זהות פלסטינית במסגרת איחוד משפחות או שיבה לארץ לאחר שהות ממושכת בחו"ל. זה הגיוני מאד. כך עושים בכל העולם.
אבל מאז 2011, כבר יותר מעשור, שהליך הענקת המעמד הזה הוקפא על-ידי ישראל, שכאמור צריכה לאשר כל "מספר" חדש. כבר יותר מעשור שישראל לא בודקת את הבקשות.
היום יש בעזה כ-5,000 איש ואישה בלי יכולת לקבל תעודת זהות עקב העובדה שההליך הזה הוקפא.
זה קצת מפתיע, לא? אין למישהי מעזה תעודת זהות פלסטינית - כי ישראל לא אישרה לה. ואפשר ללמוד מהסיפור הזה הרבה.
אם נשאל תלמידה בתיכון כמה אנשים גרים בארץ, היא בטח תגיד: שמונה מיליון. אבל זו תהיה טעות. במערכת הבירוקרטית של ישראל, וכפי שראינו עכשיו - היא זו שקובעת - רשומים 14 מיליון מספרים. אלו הם תושבי הארץ.
מחצית מהמספרים האלו הם פלסטינים, ומחצית מהם יהודים.
אבל ה-"מספר" הפלסטיני שווה פחות: בירושלים, הוא מקנה מעמד של תושבות בלבד. אין יכולת להצביע וקל מאד לשלול אותו. בעזה ובגדה - המספר מקנה מעמד של נתין תחת שלטון צבאי. ובמקרים קיצוניים במיוחד, כמו זה של רולא ואנוואר - אין בכלל מספר. אין מעמד. בכל המקרים האלו: ההחלטה היא של ישראל.
המציאות, בשטח, היא כזו של שוויון דמוגרפי, ושל מערכת בירוקרטית וכלכלית אחת. מלמעלה, יש מדיניות שהמטרה שלה היא לשמור על ריבונות וכוח רק למספרים של עם אחד - של היהודים.
אנחנו, פה בעמוד הזה, נאבקים כדי שגם המספרים יהיו שווים.