• .

לכודים בזמן

סלסביל חמדאן


כאשר נכנסים לעזה, אחד הדברים שמושך מיד את תשומת הלב הוא עד כמה הכל מיושן. וכשאני אומרת מיושן, אני מתכוונת לצורת חשיבה ישנה, לאופנות ישנות, למוזיקה ישנה, למכוניות (ולכל מיני מכונות אחרות) ישנות, ישן… קלטתם את הרעיון. כאילו הזמן (כמו כולם) מחכה שמעבר רפיח ייפתח כדי להיכנס ולעדכן את הארץ הזאת ואת האנשים האלה, שנראים תקועים בשנים שבין 1990 ל-2007.


עזה היא דיכוטומיה: הלבשה תחתונה מוצגת לראווה, אבל מחוץ לבית, נשים חייבות להיות מכוסות.

לפני שבע שנים, כשמשפחתי חזרה מאיחוד האמירויות הערביות לעזה, נדרשו לי עוד כארבע שנים עד שהרגשתי נוח לבטא ברבים את הרעיונות "הזרים" שלי על שחרור האישה ואת הטעם שלי במוזיקה ובלבוש. כשלבשתי סקיני ג'ינס, בנות הדודות שלי שאלו, "מה את לובשת, זה לא מין תחתונים?" אבל התעקשתי כי לא רציתי להשתנות רק בשביל לרצות אחרים. חוץ מזה רציתי שאנשים פה (במיוחד בנות בגילי) יתרגלו לדרכים אחרות לביטוי עצ מי (בסופו של דבר האופנה השתנתה אפילו בעזה. ראיתי עוד בנות בשכונה שלי לובשות סקיני ג'ינס, או לפחות איזשהם ג'ינסים בלי להסתיר אותם מתחת ללבוש מוסלמי).


לא פעם תהיתי למה עזה כל כך תקועה בהרגלים ישנים. בהתחלה חשבתי שהעוני הוא הסיבה. אבל למרות שהעוני תורם (רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם את האופנות החדשות), אני לא חושבת שזה המניע העיקרי.


שמתי לב שאם מוצעת בחירה בין המודרני למסורתי - העזתים כמעט תמיד בוחרים באפשרות המְיֻשּׁנת ומתארים את האפשרות האחרת כמוזרה, לא מושכת או פשוט שלילית.


הגעתי למסקנה שפשוט לא מזדמן להם לראות אנשים אחרים שבוחרים באפשרויות המודרניות - אם זה בלבוש, במוזיקה, בפעולות או ברעיונות - ולכן לא מרגישים בנוח איתן. זאת אחת התוצאות של של הניתוק מן העולם שכופה המצור - התיירים מעטים, ומעטים התושבים שהזדמן להם לנסוע לטייל בעולם.


כן, מדי פעם מורגש משב של שינוי, במיוחד כשמעבר רפיח נפתח, ואנשים מבחוץ נכנסים ומשתפים במעט ממה שרכשו במקום אחר, אם תרבותי ואם חומרי. ואז העזתים נהנים ממה שאני אוהבת לכנות אירוע "מעדכן" - לרגע נדיר הם יכולים להרגיש שהם חלק מהעולם. אלא שבו בזמן הם חווים גם הלם - בגלל ההשוואה הבלתי נמנעת בין מצבם למצב של אנשים אחרים.


אבל העירויים האלה מבחוץ נדירים, והשינוי אטי מאוד -- הוא אטי מכדי לעמוד בקצב של הקדמה בשאר העולם. אם הייתי מתבקשת להשוות, הייתי אומרת שעזה היא כמו בן אדם מבודד לחלוטין שחי רק עם הרעיונות שלו, המתרוצצים במוחו במשך שנים. "חזרתיות" היא דפוס ההתנהגות השולט המתגלה פה. אפילו האנשים נראים כמו עותקים זה של זה עם הבדלים מעטים. ואם מישהו מנסה לפרוץ קצת, ההתנהגות שלו או שלה נחשבת מוזרה ואפילו לא ראויה, ומופעל עליהם לחץ להתאים את עצמם למוסכמות.



כיום יש בנות בעזה שלובשות סקיני ג'ינס

אני לא מאשימה את הפלסטינים או את העזתים ספציפית. זאת תוצאה צפויה לחלוטין של הבידוד. אם יבודדו כל קבוצת אנשים אחרת – גרמנים לדוגמה - מהעולם החיצוני, התוצאה תהיה אותה תוצאה. אם סוגרים את הגבולות למשך שנים, חונקים את הכלכלה באופן שמונע מרוב המבוגרים למצוא תעסוקה, מלמדים את החברה בדרך של התניה לחשוב על הישרדות בלבד בגלל מלחמות שחוזרות על עצמן באופן תקופתי ומאפשרים רק ארבע עד שש שעות של חשמל ליום (וכך מגבילים את האינטרנט שמחבר את האנשים לעולם החיצוני) - התוצאה היא בהכרח מוחות מוטרדים אבל ריקים ממטרות, מרעיונות חדשניים ומחשיבה ביקורתית.


מבחינה פסיכולוגית, כשחיים במצב תמידי של הישרדות, התודעה מארגנת מחדש אוטומטית את סדר העדיפויות: המשימה הראשונה היא תמיד "לשרוד", ורק אחריה אפשר לעבור למשימות "לא הכרחיות" כמו ערעור על נורמות פנים חברתיות (אם למדתם פסיכולוגיה, זאת בעיקרה היררכיית הצרכים של מאסלו.) נראה כי לעזתים אין אפשרות לעבור את משימת ההישרדות. משום כך שינוי מבפנים הוא דבר קשה מכפי שנדמה.


כיוון שאין סימן לסיום הדיכוי הבינלאומי, עזה תישאר מְיֻשּׁנת, לכודה במעגל סגור של זמן ותודעה.



תרגום: עידו בן יעקב

עריכה לשונית: עידית שורר ויהב זוהר



טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon