• .

כשהבית הוא רק ארבעה קירות ורצפת עפר

עודכן ב: מרץ 25


איה נאשוואן



בלילה הקר ביותר בינואר, בשעה שירד גשם כבד, ישבתי בביתי מול האח, מכוסה בשלוש שמיכות, שותה קפה וצופה בטלוויזיה. עדיין רעדתי מקור.


לפתע חדלתי לרעוד ורותקתי למסך. השידור דיווח על החיים בקראוונים. מגורים כמו במכולות, בתים זמניים, הנותנים 'בית', מחסה, לכ500 משפחות בעזה שבתיהן נהרסו בתקיפה המאסיבית הישראלית בקיץ 2014, רובם בבית חנון, בצפון רצועת עזה ובחוזה, שכונה בחאן יוניס בדרום.


תוכנית הטלוויזיה סיקרה את התנאים בקרוונים: היעדר צנרת ביוב, שמקשה מאוד על שמירת היגיינה במבנים ועבור התושבים, חוסר משמעותי בחשמל, היעדר בידוד מה שגורם לתושבים לקפוא בחורף ולהרגיש כמו בתוך תנור בקיץ. "הם מאוד עניים" אמר אחי בן ה9 מוחמד והמשיך ושאל אותי: מדוע הם חיים שם ואיך הם מצליחים לסבול את החורף הקר הזה? בו ברגע, החלטתי לבקר חלק מהמשפחות החיות בקראוונים ולחפש תשובה לשאלתו של מוחמד. ידעתי גם מי תוכל לעזור לי: דודתי העובדת ב- anera (ארגון אמריקאי לעזרה במזרח הקרוב) .


איימן דודתו וארבעת ילדיו

זה היה ביקורי הראשון בחאן יונס, כשעה מעזה, בה גרתי. הנופים בדרך היו כה יפים; הים הכחול מצידי הימני ואיזורים חקלאיים עם עצי דקל רבים, משמאלי נהג המונית שלי התנהג כמו מדריך טיולים והראה לי אזורים מדהימים ונרחבים בהם היו התנחלויות עד 2005, אז פונו ההתנחלויות על ידי הממשלה שלהם והבידוד של עזה העמיק. הגענו לשכונת אל קרארה. המכונית עצרה מול הקראוון של איימן. איימן חי עם אשתו וארבעת ילדיהם ודודתו, בקרוואן קטן, לאחר שאיבד את ביתו במלחמה האחרונה בעזה ב2014.


איימאן הזמין אותי לתוך הקראוון לפגוש את אשתו-מונא. היא נראתה מאוד עייפה ופגשה אותי בפנים חיוורות כשידה מונחת על גבה הכפוף. נראה היה שקשה לה לעמוד. " סליחה, כרגע חזרתי מהמרפאה החינמית" היא התנצלה והזמינה אותי לשבת בפנים. רצפת העץ חרקה ומעבר צר חילק את הקראוון לשניים. מימין אזור עם רצפת חול, בו זחלו חרקים, זהו אזור המשחק והלימוד של הילדים. משמאל היה מטבח קטן שירותים וחדר שינה בו כל המשפחה ישנה. ישבתי על מזרן, באזור השינה והסתכלתי סביב, החדר היה ריק מלבד מזרנים ומשהו שאפשר היה לכנותו ארון, אבל היה למעשה כמה מדפי עץ שבורים עם כמה בגדים קרועים. המשפחה חיה במה שמונא מכנה 'קבר' שנה ושלושה חודשים. יום אחד במהלך המלחמה האחרונה באמצע חודש ראמאדן הקדוש, נחת טיל אזהרה על הבתים שלהם. איימאן סירב לעזוב וכך מונא הכינה את הארוחה השוברת את הצום שהתחיל בזריחה. מעט לפני השקיעה, בשעה שעמדו לשבור את הצום, מטוסי מלחמה הטילו שוב טיל אזהרה, היה ברור שלא יוכלו להישאר.


מונא שלחה את ארבעת ילדיה לבית אביה, מרחק של כשעה. הסיטואציה הפכה קשה יותר. הצבא הישראלי השתגע עם פצצות וטילים שהאירו את השמיים, צנחנים נחתו ממטוסי המלחמה וירו אל עבר הבית שלהם, ואז הם ברחו לביתו של אביה של מונא, מקום בו גם אחייה של מונא הסתתרו כעת.


עברו שלוש שעות, השעה הייתה עשר בלילה, וגם ביתו של אביה היה כעת בסכנה. מונא אביה ומשפחתה עזבו את הבית, אך לא היה לאן ללכת. "בית הספר של אונר"א הוא הסיכוי היחידי להינצל", אמר איימאן, כשהוא צועק. הם צעדו יחפים כשעה בחשיכה ברחובות נטושים כשהם יכולים בקושי לראות את דרכם. בבית הספר, הם הצטופפו בכיתה בה היו 43 ילדים, נשים וגברים שהגיעו כדי להסתתר גם כן.


איה (מימין), איימן, מונא ושניים מידיהם

לבסוף, הוכרזה הפסקת אש ובית הספר היה צריך להוציא אותם כדי להתחיל בלימודים. אולם, למשפחות לא היה לאן ללכת. "עלינו לחזור הביתה" איימאן זוכר שאמר. אבל כשהגיעו, מונא לא יכלה לעצור את הדמעות כשראתה את הבית הרוס לגמרי.


איימאן בנה להם חדר עם רצפת עץ לשהות בה, שם היו כשלושה חודשים. לאחר מכן ארגון Bayander Association נתן להם את הקרוואן.


אנחנו מתים לאט לאט, אמרה מונא כששאלתי אותה את שאלתו של מוחמד. " איך אפשר לחיות כאן" היא המשיכה "את רואה בגדים ישנים וקרועים ומזרונים שחילצתי מהבית ומקרובי משפחה". בלילות קרים, היא לא יכולה לישון, היא מחזיקה ומחבקת את בנה הצעיר, באסל, בן החמש כדי לחמם אותו עד שהוא נרדם. בזמן שהיא מדברת אני מבחינה באצבעה הנפוחה המסמנת את מחלת הסקאביס ממנה היא סובלת מאז שהיא חיה בקארואן.


על פיסת ניר, באסל מצייר עבורי את חלומו: חיים בבית יפה וורוד. למרות הנסיבות הקשות, מונא מתעקשת ללמד את ילדיה להאמין בעתיד טוב יותר. מונא ואיימן לימדו אותי שיעור חשוב: כל עוד אנחנו חיים, לא נוותר על התקווה.

איימן ומונא אינם לבד, איתם יש 16,000 משפחות המונות כ90,000 אנשים שנותרו עקורים וחסרי בית כ-18 חודשים אחרי המלחמה של 2014. עבודות שיקום ובניה לכ74% ממשפחות אלו אפילו לא החלו.


פברואר 20, 2016.

תרגום: יעל יצחק-עידן


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon