גבר צעיר מזנק על פני הבמה כמו ציפור פצועה המבקשת לעוף, ומתאים את תנועותיו למוזיקה שממלאת את האוויר וקורסת בגופו. המנגינה מלנכולית ומלאת תקווה בעת ובעונה אחת: היא מעוררת את רוחה של רייצ'ל קורי, הפעילה האמריקאית בת ה- 20 שנהרגה על ידי דחפור ישראלי ב- 16 במרץ 2003, כשניסתה לעצור את הריסת ביתו של רופא פלסטיני בעזה. התצלום שלה הוא הרקע לריקוד.
המופע היה גולת הכותרת של פסטיבל האביב והשלום, مهرجان ربيع السلام (מהרג'אן רביע אלסאלם) שנערך לזכרה ולכבודה של רייצ'ל והופק על ידי ארמון התרבות הפלסטיני בעזה המילה "ארמון", פירושה באנגלית, בניין גדול ומרשים המשמש כמקום מגוריו הרשמי של מלך או ארכיבישוף. בערבית, בנוסף, יש לו משמעות סמלית אחרת: בית ציורי עבור אמנים מוכשרים.
עם זאת, נכון להיום הלהקה נותרה ללא בית. עד 8 באוגוסט 2018 קבוצת הזמרים, הנגנים והרקדנים תרגלו והופיעו במרכז התרבות אל-משעל בעזה, יחד עם אומנים מקומיים נוספים. באותו יום המרכז הופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי, שטען כי מקום הכינוס של בני ה- 18 שימש את שירותי הביטחון הפנימי של חמאס.
"הריסתו של מרכז התרבות הותירה אותנו ללא תלבושות או מקום להתאמן. פעם היו לנו יותר
מ- 200 תלבושות, אבל עכשיו אין לנו כלום", אומרת עלאא מטר, אחת המייסדות. (התלבושות המוצגות בתמונה למעלה הושאלו מאומנים אחרים.)
בעזה חסר כיום מקום עם המרחב והציוד המגוון הדרושים להפקות בקנה מידה גדול. במקום זאת, להקת הארמון ואומנים אחרים חייבים להסתובב כנוודים, לחפש את המקומות הטובים ביותר להתאמן ולהופיע. כדי להפנות את תשומת הלב הציבורית למצוקתם, כמה מהמבצעים שרו ורקדו דבקה בתוך הריסות מרכז התרבות. אולם, עברו יותר משלושה חודשים לפני שהלהקה הצליחה לחדש לוח הזמנים סדיר של הופעות, עם ממוצע של אחד עד שלושה אירועים בחודש. הם רוקדים ושרים בחינם, וסומכים על כל עבודה או מישרה שיוכלו להשיג תמורת כסף בעתיד.
להקת הארמון הוקמה בשנת 2016 על ידי עלאא, מוחמד ברוד וכמה חברים נוספים במטרה לשמר ולטפח את התרבות הפלסטינית. מה שמבדיל את הקבוצה ממבצעים אחרים הוא המיזוג של מוזיקה מודרנית ופופולארית עם מנגינות עממיות מסורתיות. בפלסטין רוקדים את הדבקה באופן מסורתי למנגינות עממיות, כמו 'עלא-דלונה' ו'זאריף אלטול'. עם זאת, להקת הארמון רוקדת דבקה בליווי מוזיקת פופ ואפילו מוזיקה הודית. בנוסף, בעוד שבעולם מקובל לראות גברים צעירים רוקדים היפ הופ, מחול עכשווי - שמדגיש אלתור, שלא כמו הכללים המחמירים והמובנים של הבלט - עדיין נדיר לראות זאת בעזה. זה סוג הריקודים שהלהקה ביצעה בפסטיבל האביב".
העזרה הכספית הראשונה הגיעה לקבוצה מקרן רייצ'ל קורי לשלום וצדק באמריקה, שהוקמה על ידי הוריה של רייצ'ל. הקבוצה התחילה לפעול עם מספר קטן של מבצעים. היום, לעומת זאת, הלהקה מתהדרת ב- 80 זמרים, רקדנים, שחקנים וציירים בגילאי 10-24. מתוכם כ- 30 נשים. אחת מהן היא אמל טבאש, בת 20.
בחברה השמרנית בעזה, לא מקובל לעודד נשים צעירות לעסוק בשירה או משחק. קרובי משפחה מבקרים את הצעירות ותגובות זדוניות נכתבות בדפי הפייסבוק שלהן לעיתים קרובות. פירוש הדבר שמרגע שהן מגיעות לגיל 18, בנות הלהקה מפסיקות בדרך כלל להופיע, ועוסקות בהכשרה של אומניות צעירות יותר.
"אנשים כאן בעזה רואים זאת כמעשה פסול ומביך שילדה תכסה את ראשה ואת גופה כפי שהיא נדרשת במהלך שירה או משחק", מסבירה אמל, שלומדת גם רוקחות באוניברסיטת אל-אזהר. למרבה המזל יש לה את תמיכת הוריה. "אני מתכוונת להמשיך. התמיכה של חברי האומנים וקולות מחיאות הכפיים ביום ההופעות הם תגמול מספיק עבורי".
תרגום: אבי דאול
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.