נערה מתבגרת נושאת מצלמה ומתקרבת לשדה בגבול עזה כדי לצלם את מפגיני צעדת השיבה הגדולה.
שערה אסוף בסרט אדום והיא מתחילה לרוץ, מוקפת בעשן הצמיגים הבוערים, לכיוון שני צעירים העומדים לטפס מעל הגדר. היא מבקשת לצלם את מה שעיניה רואות.
זה נראה כמו סצנה מתוך סרט הוליוודי, בו כובשת הגיבורה את פחדיה בכדי ללכת בעקבות חלומה, ולשרת את עמה.
גיבורת הסיפור היא מינה מוראד קודיח, ילדה בת 14, בעלת עיניים חומות עמוקות ועור חלק.
היא גרה בח'וזאעה – אחד מן האזורים שספגו את ההפגזות הקשות ביותר בהתקפות ישראל בעזה ב 2014;
מינה הייתה אז העיתונאית הצעירה ביותר שדיווחה על צעדת המחאה הלא אלימה ההיסטורית, אשר קוראת לזכותם של הפלסטינים לחזור למולדתם.
אהבתה הגדולה של מינה בחיים היא צילום. היא נחשפה לתחום הזה בזכות דודה איהב, עיתונאי אשר איפשר לה להתנסות במצלמתו כבר כשהייתה בת 4.
מינה ניחנה בכישרונות רבים נוספים: עיצוב אופנה, דקלום שירה, משחק ונגינה בפסנתר. היא פרפורמרית מלידה. מינה ניגנה ברסיטל לפסנתר במרכז אל-קטאן בעיר עזה, וגם הצטלמה על גג ביתה כשהיא שרה שירים פטריוטיים במהלך התקיפה הישראלית ב -2014.
את קולה העמוק, אך עם זאת, הרך, שיסעו שריקות הטילים. היא לא הפסיקה לשיר.
צעדת השיבה הגדולה
מינה השתוקקה להשתתף בצעדת השיבה הגדולה מיד כשנפוצה השמועה אודותיה, וכעת היא מחייכת כשהיא נזכרת איך לא הצליחה לישון בלילה שלפני יום ההפגנה הראשונה, כמעט כאילו עמדה לצאת לטיול בית ספר. היא לא חשה פחד, היא אומרת; היא פשוט התרגשה. לאחר מכן השתתפה בקביעות בצעדת השיבה בכל יום שישי, יחד עם בני משפחתה: אביה, אחיה, לפעמים סבה - וכמובן, דודה איהאב.
איהאב, עורך עיתון סעודי וחבר הפדרציה הבינלאומית לעיתונאים, שימש כמנטור למינה מזה זמן רב.
מכיוון שהאמין בכשרונה של מינה בצילום, השאיל לה את מצלמתו. אביה גם תמך בה בחום.
למרות שאביה לא קיבל את משכורותיו בזמן במשך חודשים רבים, הוא עשה מאמץ כדי לשלם עבור סדנאות עיתונות בשבילה.
תהיתי על השפעת ההפגנות על הלימודים, מינה הרימה גבה ואמרה: "אל תדאגי; זכיתי במקום הראשון בתחרות בחסות משרד החינוך לשדרנים מתחילים, ואז המורה להיסטוריה אתגר אותי וביקש שאענה על שלוש שאלות קשות - ועניתי על כולן". היא חיפשה בחדרה אחר מערכת השעות של בית הספר שלה בכדי להראות לי אותה- היא קישטה אותה במדבקות 'הלו קיטי' כמו כל נערה בת גילה.
טרגדיה בקלוז אפ
יום אחד במהלך הצעדה, שאפה מינה גז מדמיע, שגרם לעיניה, לאפה וגרונה לגירוי ונפיחות. פרמדיק מתנדב, בשם רזאן אלנג'אר בן ה -21, מיהר לעזרתה. מאוחר יותר נודע למנה שרזאן נורה על ידי צלף ישראלי כשהגיע לעזרת מפגין.
יאסר מורטג'ה
זה היה בבוקר ה- 4 באפריל כשמינה פגשה את יאסר מורטג'ה, עיתונאי מוכר ואהוב שסיקר את הפגנות השיבה. בחביבותו הרבה, הוא נתן למינה להביט דרך עדשות המצלמה המתוחכמת שלו ואף הראה לה כיצד להשתמש בה. מינה הראתה לו את צילומיה מההפגנות. מורטג'ה הרים את גבותיו, ואמר לה בהערכה כי עבודות הצילום שלה ברמה של צלמים מקצוענים. יאסר אף הציע לה לעשות סרט תיעודי קצר אודותיה, שייתעד את מיומנותה וגבורתה. ליבה המריא למשמע דבריו.
ביום בו היו אמורים לצלם את הסרט הקצר, אמרה מינה ליאסר שהיא צריכה לסיים מוקדם, כי היו לה שיעורי בית. יאסר חייך ואמר, "המצלמה שלך והספרים שלך יפחידו את החיילים יותר מכל כלי נשק, אז לכי, עשי את שיעורי הבית שלך." הוא צילם אותה כשסיימה את משימותיה. אך למרבה הצער, את הסרט התיעודי היו צריכים להשלים אנשי צוות אחרים מחברת הפקות המדיה ,Ain בה עבד יאסר.
יאסר נורה על ידי צלף ישראלי כשסיקר את יום שישי השני של צעדת השיבה.
יאסר מורטג'ה מת מפצעיו ב 6 באפריל. הוא הותיר אחריו בן, חברים רבים, ואת מצלמתו. אמה של מינה סיפרה לי כי מינה לא הייתה בוכה מול אביה ואחיה, אך כששמעה את הידיעה הטראגית אודות מותו של יאסר, היא ברחה לחדרה להתייפח.
כאשר מורתה של מינה מתחה ביקורת על יאסר מורטג'ה בשיעור, מכיוון שחשבה כי הוא לא לבש אפוד מגן, רגשותיה של מינה עלו על גדותיהם. היא הרימה את ידה בכדי לדבר ותיקנה את המורה, והתעקשה שהוא אכן לבש את אפוד המגן.
המורה שלה שאל אותה: "ואיך את יודעת?" מינה ענתה שהיא היתה שם, כי היא הולכת להפגנות בכל יום ו', ולמעשה היא העיתונאית הצעירה ביותר המסקרת את צעדות השיבה. כל הכיתה, כולל המורה, צחקו בחוסר אמון. מינה יצאה מן הכיתה בבכי.
זה המקרה שגרם למינה לחשוב לוותר על הכל, אך ידעה שאם היא לא תאמין בעצמה, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומה.
היא נזכרה ברגע בו יאסר התבדח עמה, וברוח שטות -חטף את המצלמה שלה וברח.
היא נזכרה בצעקות הגברים הגוררים את גדר התיל שכולאת את בני עמה.
היא נזכרה בראיון שערכה עם בדואית זקנה, שנולדה בביר אל-סבא ונעקרה משם בכוח על ידי כנופיות ישראליות ב 1948 שאילצו אותם להתגורר במחנות הפליטים בעזה. היא הבטיחה לזקנה להמשיך לחייך, מכיוון שחיוך הוא מחווה של התרסה, השולח מסר לצלפים הישראלים שהם לא יביסו את הפלסטינים מעזה.
מינה מאמינה באימרה: "הצלחה היא פשוט מידה של סך כל המחויבות, ההקרבה והכאב שאדם מוכן לסבול בכדי להשיג את חלומו." לכן, היא החליטה להמשיך לעבוד למען הגשמת חלומה - להפוך לעיתונאית מקצועית.
כעת היא עובדת בתחנת רדיו מקוונת בחאן יונס וחוסכת כסף לקנות מצלמה משלה.
כשפגשה מינה שוב את האישה הבדואית הזקנה, היא חיבקה אותה ואמרה: "תודה שהצלת אותי."
תרגום: רייוי
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.