חנין עבד אל-נבי
אם אף פעם לא סבלתם מדיכאון - לא כזה שנמשך כמה שעות או אפילו יום אחד בגלל בעיה זמנית, אלא כזה שהולך איתכם לישון ומתעורר איתכם - תרשו לי לתאר אותו. אני מתארת לעצמי את הדיכאון שלי כתרמיל גב מלא אבנים, שנגזר עליי לסחוב אותו צעד אחר צעד במעלה הר תלול מאוד. אני רואה את הפסגה, אבל היא נמצאת כל הזמן מעבר לעיקול הבא בדרך.
דיכאון הוא לא נושא שמדברים עליו בתרבות שלי. אבל המטען הכבד שנשאתי גרם לי לסחרחורות ולכאבי ראש, ורופא במרפאה שלנו, שעמד יפה על מצבי העלה בעדינות בפני הורי את האפשרות שטיפול נפשי יעזור לי יותר מתרופות.
וכך מצאתי את עצמי במרפאה פסיכיאטרית. בעזה, הנושא של דיכאון נתקל באי הבנה ובחוסר קבלה, ולאור היחס הזה הופתעתי לגלות חדר המתנה צפוף. הרגשתי גל של הקלה; אני לא לבד! אבל אף אחד לא נראה שמח להיות שם; פניהם של רבים היו מקומטים כאילו נגסו ממנגו מר. אני מניחה שגם הם לא היו שם מבחירה.
על שולחן המזכירות ממולי נערמו עשרות תיקים, וגבר בגיל העמידה, שנראה כאילו לא ישן טוב בלילה כבר כמה שבועות, סימן את שמות הממתינים לרופא. ישבתי חסרת סבלנות על יד אבא שלי, חיכיתי שיקראו בשמי והרגשתי שכל העיניים בחדר נועצות בי מבטים כאילו תהו מה הסיפור שלי. בו בזמן אבא שלי ואני הבטנו באישה יפה עם עיניים כחולות מאוד, שישבה מימיני - ותהינו מה הסיפור שלה. היא נראתה יציבה ורגועה; מה יכולה להיות הבעיה שלה?
אבא שלי החליט לספק את סקרנותו - דבר שהפתיע אותי אך גם הביך אותי. החמלה שבקולו לא הייתה של האבא המוכר לי.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא פנה אליה.
"כן, ברור," היא ענתה באדיבות.
"את נראית 'נורמלית' , כאילו אין לך סיבה להיות פה. מה הבעיה שלך?" הוא שאל.
"אני סובלת מדיכאון," היא ענתה בשלווה, כאילו דיברה על הבעיות שלה כבר פעמים רבות. היא הסבירה שהדיכאון כנראה משפחתי אצלם. עיניי זהרו כמו כוכבים. הנה אישה חזקה שמתמודדת עם דיכאון. למדתי להיות עצמאית מכיוון שעשיתי בעצמי הרבה דברים. אולי אוכל להיות כמוה.
ואז קראו בשמי. הגיע תורי. לבי הלם ברעש של מיליון תופים. גבר כבן 55, ששערו היה לבן ושזור במעט שיער שחור כצבע עורו, ישב במשרד מסודר ודפדף בניירות. כשסגרתי את הדלת וניגשתי אליו, הוא הניח אותם בצד. הרגשתי שמבטו בוחן אותי.
"תרגישי חופשי להגיד הכול," אמר לי הרופא. מבטו הביע שאלה.
באותו רגע לא רציתי להיות שם. לא חשבתי שיש לי אומץ לדבר על הכעס והדאגה שהחבאתי בתוכי שנים רבות כל כך. שתיקה השתררה בחדר. הבנתי שאין לי ברירה, שאני חייבת לדבר. כחכחתי בגרון, אבל לפני שקולי הרועד היה מסוגל לספר את סודותיי, החלו דמעות לזלוג על לחיי כמו מפל מים. עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. ואז סיפרתי הכול.
ההורים שלי רבו כל הזמן, כאילו זה חלק מסדר היום שלהם. אבא שלי היכה את אמא שלי באגרופים, ואם ניסיתי לעזור לה, הוא היכה גם אותי. לכן עכשיו, בכל פעם שהם רבים, אני מתחבאת בפינה בחדר שלי, שומעת את הלב הדופק שלי ומרגישה שגופי רועד. אבל אני רק ילדה בת 14 שרוצה לחיות חיים רגילים.
לא הבנתי למה הם רבים. תהיתי אם אי פעם הם אהבו זה את זה. אני חושבת שבהתחלה אימא שלי חשבה שהוא יהיה טוב אליה, כי הוא מבוגר ממנה בעשר שנים. אבל היא טעתה.
"תכיני לי קפה, חתיכת דפוקה!" צווח אבי על אמי. "בסדר..." היא ענתה בקולה החלש, שנשמע כאילו הייתה רוצה למות.
הרצתי את השיחה הזאת מאתמול בערב במוחי עד שהרופא קטע את מחשבותיי.
"כמעט לכל אחד יש בעיות בנישואים ולפעמים הן קשות, כפי שאת מתארת." אמר הרופא. הוא כנראה תיאר את שכיחות התופעה כדי לעודד אותי, אבל נתן לי דווקא הרגשה שאני רק אחת מ"המקרים" הרבים שלו.
"אבל אלה הבעיות שלי ואני סובלת מהבעיות שלי ולא של אף אחד אחר!" צעקתי. אבא שלי מכה את אימא שלי. הוא רע אליה. הבית שלי זה כמו לחיות כל יום במלחמה.
הייתי אצל הרופא ההוא בהרבה ביקורים. לפחות היה לי עם מי לדבר, והוא הקשיב לי. במשך תקופה מסוימת, זה הספיק. אבל מצב הריבים בבית לא השתפר, והייאוש שלי הלך וגבר. רציתי פתרון.
אחרי חודשיים שנראו לי כמו נצח, הכרזתי שאם לרופא אין משהו אחר להציע לי לא אלך יותר.
"אני אנסה לדבר עם אבא שלך, אבל את חייבת להתרגל למצב," אמר הרופא. וזה היה המשפט האחרון שאמר לי. הוא נתן לי תרופות הרגעה שיעזרו לי למצוא מעט מנוחה והלכתי משם.
גססתי מבפנים. מה יקרה אם אחיה חיים ארוכים, אפילו מאה שנים? הרגשתי שאני לא מסוגלת להחזיק מעמד אפילו עוד שבועיים. חשבתי שיש לי רק שתי אפשרויות: ללכת לעוד רופא או לוותר. בחרתי באפשרות השנייה.
ישבתי בחדרי הקטן והסתכלתי סביבי. כל חיי היו פה, בין קירות החדר הצבוע ורוד שבו התחבאתי מפני העולם. שכבתי במיטה, והבטתי דרך החלון בעצי הלימון ובעצי הזית שבחצר האחורית. לפעמים קראתי; עכשיו קראתי את הרומן האהוב עליי ביותר, "A Beautiful Lie" של אירפן מסטר. קראתי את הספר שוב ושוב ולא השתעממתי מהסיפור הצובט על הילד, שלא סיפר לאביו שחלה בסרטן מה מצבו האמיתי, כדי לגונן עליו. הלוואי שיכולתי להיות הילד ההוא, כי השתוקקתי למערכת יחסים כה קרובה עם אבא שלי.
אימא שלי ידעה שיש לי בעיה והבטיחה לעמוד לצידי, אבל אם היא לא יכלה לעזור לעצמה, איך היא יכלה לעזור לי? הסתכלתי בעיניה המתחננות של אימי והבטחתי שאהיה בסדר; התרכזתי בצד החיובי של החיים. אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי ורציתי למחוק את הדאגה מעיניה. היא הנהנה בהתלהבות ובחיוך גדול, ויצאה מחדרי בהקלה.
אבל זאת הייתה רק פעולה אחת. לא הצלחתי להיות חזקה כמו שכולם רצו שאהיה. זה היה מעייף מדי. דיכאון זה כמו המלחמה בין הורי. אפשר לנצח בה או למות.
טיפסתי על אדן החלון בחדרי בקומה השמינית וקפצתי.
הסיפור הזה, שחייתי אותו עם אחת מחברותיי הטובות נכון כולו, חוץ מהסוף. למרבה המזל, קרוב משפחה עצר אותה ברגע האחרון, והיום היא עדיין נאבקת בדיכאון אבל בחרה להמשיך לחיות. אבא שלה מכה פחות את אימא שלה, והיא נחושה לעזור לאימא שלה לצאת לחיים עצמאיים וכך גם לחיות את חייה. אלא שחיים עצמאיים מצריכים כסף, וכדי להשתכר כסף צריך עבודה. המצור על עזה חייב להסתיים.
תרגום: עידו בן יעקב כהן
עריכה: עידית שורר
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.