• .

יומני הקורונה: שלושה סיוטים, ועכשיו הרביעי

יסמין ג'. אבו-סאייאמה



זה היום הרביעי בו נאכף על עזה סגר בגלל התפרצות הקורונה שהגיעה לבסוף. רחפן ישראלי מרגיז מרחף בשמיים, הזמזום שלו שמזכיר דבורה וחודר למוחי. ההגבלות של ישראל על יבוא דלק הפחיתו את משך הזמן שיש חשמל בעזה לארבע שעות ביום, לפעמים פחות – והציפו זכרונות מהמלחמה.


לפני 12 שנים, במהלך המלחמה הראשונה של ישראל נגד עזה, הייתי רק בת 15. שאלתי את אמי שאלה שעלתה לי בראש לאחר שהקשבתי במשך כל היום לחדשות הנוראיות: "אמא, איך תרגישי אם תאבדי אותי?" אמי ישבה בשקט לרגע, לא יודעת איך להגיב. אני עדיין זוכרת היטב את הבעת פניה, ואיך היא בהתה בי. התעקשתי. "אמא, בבקשה תעני לי. אני מאמינה שזה יהיה קשה בהתחלה, אך עם הזמן תשכחי שהייתי." אמא שלי חיבקה אותי בחזקה ולחשה לאזני: "את ואחיך הם הסיבה שאני נלחמת בחיים. אני לא יכולה לחיות בלעדיך. לעולם אל תגידי משהו כזה שוב." עניתי לה שרק ניסיתי להתגרות. "אמא, את יודעת כמה אני אוהבת אותך. אני מבטיחה לא לחזור על זה שוב".


המלחמה הראשונה הסתיימה, אבל לעולם לא שכחתי את תשובתה של אמי.


המלחמה השניה והשלישית גם החלו והסתיימו, עם אותם הרחפנים וחדשות על מוות והרס, וכל אחת מהן צרובה במוחי. אני ברת מזל ששרדתי את כל השלוש. מוות ואבדן היקרים לנו הם המצב הרגיל בשביל עזתים. עד כמה זה פתטי?

זה פתטי כמו העובדה שהתרגלנו לכל כך מעט שעות חשמל ביום (4 שעות, כשישראל מחליטה לאסור על יבוא דלק, אבל אפילו עכשיו אין מספיק לשמונה שעות ביום). זה כל כך פתטי שאפילו כדי לשקול להגיש מילגה ללימודים בחו"ל, אנחנו צריכים קודם להחליט אם לעזוב הכל ולהתחיל מאפס או להשאר כאן ולהלחם. אם נעזוב, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי עבורנו לבקר את המשפחות שלנו, כי ככל הנראה לא נצליח לצאת שוב.


שלוש מלחמות זה די והותר לסיפור – הגיבורים, הרשעים, המתח... רק ללא פתרון אמיתי או מסקנות. שלוש מלחמות גרמו לי לשנוא את הרדיו, המקור לכל החדשות הרעות. שלוש מלחמות הפכו אותי לאדם מופנם. שלוש מלחמות גרמו לי להרגיש נטולת כוחות בפני אתגרים חדשים. שלוש מלחמות הפכו אותי לאדם שמפיץ סביבו שליליות.


התאומים שלי, בשבילם אמשיך להלחם

כיום אני בת 26, אמא לזוג תאומים בני עשרה חודשים. אני כל כך נרגשת עד כדי כך שאני נאבקת להתעורר בבקרים. ביליתי את רב חיי במאבק במכשולים, ומאמינה שבסוף אנצח. הינה וידוי- מעולם לא ניצחתי. הפסדתי. הפסדתי כי נולדתי במקום שאני לא יכולה לעזוב, שמתכחש לתושביו ולזכויות האדם הבסיסיות שלהם. השגתי תואר שני במנהל עסקים והיו לי תקוות למצוא עבודה ראויה, אך לא התקבלתי לאף מקום. תמיד חלמתי לטייל ולחוות תרבויות אחרות, אבל בלתי אפשרי לקבל בעזה ויזה "רק" בשביל לראות משהו שונה. (ועדיין, אנשים ממדינות אחרות מפרסמים את הטיולים שלה בפייסבוק כל הזמן.)



איכשהו המגיפה לא שינתה את החיים בעזה באופן מהותי. הכיבוש היה תמיד נגיף חבוי: אותם תסמינים ואותן התוצאות. אבל הקורונה מתפשטת מאד מהר, כשבכל יום עוד אנשים נבדקים ומתגלים כחיוביים למחלה. האם עלי לדאוג לעצמי? להורי או לבעלי? למען האמת, אני לא באמת דואגת לעצמי, אבל אני בוכה כי יש לי ילדים שזקוקים לי. יש לי ילדים שזקוקים לתמיכה שלי, לעידוד שלי, לחלב שלי, ואף לחיתולים בתחילת כל שבוע.

יש לי ילדים שצעירים מדי בכדי ללמוד כל כך מהר באיזה מקום חסר תקווה אנחנו חיים, אפילו מבחינת ציוד רפואי בסיסי, אפילו מבחינת מכונות הנשמה (60 עבור אוכלוסיה של שני מיליון אנשים!)


כיום אני מבינה למה אמא שלי התכוונה כששאלתי אותה את השאלה ההיא. אני כל כך מצטערת אמא. אני לא בטוחה שאני כמוך. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להמשיך להלחם.


תרגום: נועה מורג


פורסם ב-.05.09.20.


טקסט זה נכתב במקור באתרWe are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.


  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon