בימים הקשוחים האלו, בהם קשה לצאת מהבית, תושבים רבים בעזה דואגים לוודא שיש להם סוללה מלאה בטלפון.
זה אסמעיל, עיתונאי בעמוד, בן עשרים ושבע. כותב לכם על עוד יממה שחלפה. יום ראשון, ה-16 למאי.
התעוררתי היום סביב השעה שתים-עשרה בצהריים, לא הצלחתי לישון טוב בלילה, נרדמתי בקושי שעה, טילי האף-16 העירו אותי - הפגזה מסיבית בצד המערבי של העיר עזה.
שטפתי פנים, שמתי ארנק בכיס, ויצאתי לרחוב לחפש חנות טלפונים פתוחה, כדי לקנות ״פאוור קרד״ - שיטעין לי את הטלפון. יש כעת הפסקות חשמל ארוכות, כמעט בלתי-פוסקות מאז התחילה המלחמה. מספר גדול של קוי חשמל הופגזו ונהרסו.
לפני המלחמה, היה לנו חשמל ל-8 שעות ואז הפסקה ל-10 שעות. עכשיו יש חשמל בקושי לשלוש שעות ביום.
ברחוב אני פוגש את עלי, הבן של השכנים. הוא שואל אותי: ״תעזבו את הבית?״ ואומר: ״אנחנו מכינים את החפצים, נלך לבית של דודה שלנו, בשכונת א-רימאל״. ״לא נעזוב״, אני עונה לו, ״עדיין לא״.
אני לא חושב שאם נעבור למקום אחר בעזה נהיה בטוחים יותר. במלחמה של 2014, כשעזבנו את הבית אל בתי הספר של אונרווא, כפי שעושים כעת אלפים, זו הייתה חוויה נוראית.
״אבל אם מתים, זו ברכה למות יחד, עם עוד אנשים״ עלי אומר. לוקח לי קצת זמן להבין אותו. ״אבל אז הקורבנות רבים יותר״, אני אומר.
והוא מחייך, מתקרב אלי, ואומר בקריצה: ״נו, ולמישהו יהיה אכפת?״
להרבה תושבים בעזה יש הומור שחור כזה. הבדיחה של עלי נולדה בצל שנים מציאות מלאה בציניות. אני רואה את זה הרבה בעזה, ציניות מהולה בהומור שחור, הומור עצוב. יש צעירים למשל, כשהם שומעים את קולות הפגזים, מרימים ראש אל השמיים, וצועקים מלמטה אל הטייס הישראלי: ״תן עוד, רוצים עוד קצת״.
ויש תלמידי בית-ספר, שאומרים: ״איזה יופי, תודה ישראל, בזכותך אין לימודים״.
אני לא אוהב את חוש ההומור הזה, אבל לא מאשים את האנשים. מאחורי כל בדיחה שחורה יש ניסיון לשמור על שפיות, לשמר זיק של חיים במציאות אפלה, דכאנית, תחת הפגזות שהרגו עד-כה חמישים-ושמונה ילדים. ואיך אאשים אותם, אם אני בעצמי עושה את זה מדי-פעם.
אני הולך ברחוב ומחפש חנות טלפונים כדי לקנות ״פאוור בנק״. עשרות בני-אדם בחוץ, חלקם עוזבים את השכונה אל אזורים אחרים, שיהיו "יותר בטוחים", כך הם סבורים. חלקם חוזרים לשכונה, לבדוק אם ביתם עדיין עומד או לקחת ממנו בגדים ושמיכות.
תושבי שכונת א-שג׳אעיה אוהבים לגדל יונים, ותרנגולות, וברווזים, וחלקם מרוויח מכך גם כמה גרושים, בקנייה או מכירה של העופות. חלקם חוזרים הביתה כדי לתת לחיות קצת מים ואוכל במהלך היום, שלא ימותו.
זה הרחוב השלישי שאני נכנס אליו ועוד לא מצאתי חנות טלפונים פתוחה. אני לא אוהב להתרחק מהבית יותר מדי, רציתי לשוב, אבל אזרתי אומץ ואמרתי לעצמי: עוד קצת. אתה מכיר את עזה טוב, יהיה מישהו שיענה על הצורך ל-״פאוור בנק״ עכשיו, יהיה אדם עני שיסכן את חייו וישאיר את החנות שלו פתוחה, כי אין לו ברירה.
בסוף מצאתי. חנות טלפונים, שהיא מעין בסטה קטנה. ביקשתי מהמוכר את מה שביקשתי. ״זה חמישים שקל״, הוא אמר בנימוס. הסתכלתי עליו. האיכות של ה-״פאוור בנק״ שלו גרועה, בימים רגילים זה אמור לעלות רק עשרים. ״בימי מלחמה ומחסור חמישים״ המוכר אמר - ואני קניתי. מה לעשות, אין לי הרבה ברירה.
אני מוכרח לקרוא חדשות, אבל מנסה לא לעשות את זה - עד כמה שאפשר. במיוחד לא ברשתות החברתיות, שמלאות בתמונות מחרידות של דם ומוות. בכל-זאת אני פותח פייסבוק, ומיד מופעל סרטון. ילדה קטנה עומדת ליד ביתה שהופגז, ואומרת בבכי: ״אני בת עשר, מה אני יכולה לעשות? ההורים שלי כבר לא --״ אני עוצר את הסרטון. די, זה יותר מדי עבורי. אני נכנס לאתרי תקשורת ישראליים באנגלית, לחפש ידיעות על הפסקת אש, או הפסקת השיגעון, וכתוב שם שארצות הברית התערבה, ויש שיח על הפסקת אש. אני מקווה שאכן כך יהיה.
סלים, חבר שלי מעזה שגר בבריטניה, התקשר אלי דרך הפייסבוק, לבדוק שאני והמשפחה בחיים. שמחתי על השיחה, אבל הרגשתי שאין לי הרבה מה לומר לו. רק ברוך השם, הכל בסדר. החבר אמר: ״אני כל-כך רוצה להיות בעזה עכשיו״. מיד הבנתי למה הוא מתכוון, אבל רציתי לתת לו מקום לדבר עוד, ולא היה לי חשק לדבר בעצמי על המלחמה, אז שאלתי אותו: ״למה אתה מתכוון?״
״אני מתקשר למשפחה שלי כל חצי שעה״ הוא אמר, ״לראות שהם בסדר. אני לא ישן כל הלילה, נרדם רק בשמונה בבוקר. אם הייתי איתם, לא הייתי דואג כל-כך, כי אם ימותו, אמות איתם״.
חשבתי על דבריו, ואז הוא המשיך: ״אתמול בערב בכיתי מרוב חוסר אונים אסמעיל, בכיתי על אמת״.
אני מכיר את סלים כבר יותר מעשור, למדנו יחד בתיכון, הייתי מבקר בבית שלו כדי לעזור לו עם שיעורי הבית בכימיה. חלמנו יחד, תכננו נסיעה לשוודיה, בה נרוויח כסף כדי לעזור להורים שלנו אחרי שנסיים תיכון.
הימים שלנו יחד היו יפים. סלים ממעמד הביניים, הבית שלו בעזה מוקף באדמה חקלאית, מלאה בעצי זית, ובמרכזה עמדה נדנדה קטנה. שעות היינו יושבים לידה, שותים קפה, וכותבים דברים על האדמה. הזכרתי לו את התקופה ההיא כדי להקל על הצער שלו, וצחקנו קצת. אלוהים, כמה שאני זקוק לתקופה הזו עכשיו.