זה אסמעיל כותב. יום שבת, ה-15 למאי.
הבחנתי בתופעה חדשה ברשתות החברתיות בעזה: הודעות פרידה לפני המוות. סטטוסים חוזרים על עצמם בעמודי הפייסבוק והטוויטר של חברים שלי, כמו: "אם פגעתי במישהו מכם, אני מבקש מחילה, ואם אני חייב משהו למישהו, אבקש שיפטור אותי".
חלק מחבריי, כך הבחנתי, דואגים להעלות כפוסט אחרון פסוק מהקוראן, תפילה כלשהי, שבח ש-"יכניס אותם לגן עדן".
מה קורה פה, אלוהים. והעולם בנבזיות תוהה לו, מי טועה ומי צודק, מי התחיל ומי סיים, על מי מוטלת אשמה.
ילדים נהרגים ונשרפים פה, מגדלי מגורים נהרסים כליל, זכרונות נמחקים, ובכל-זאת, חלק מהאנשים עדיין עסוקים בלהפנות אצבע מאשימה, לכתוב לי: אבל למה לא גינית צד כזה או אחר? כאילו שזה מה שיעצור את האלימות.
כותבים לי: למה שלא תעשה כך? ואם רק היית עושה אחרת -- שרשרת תגובות בלתי פוסקת שההיגיון בודה כדי להצדיק אכזריות, כדי להשתיק את קול האלוהים שבוכה בתוכנו וזועק: זה לא בסדר, מה שקורה, זה לא בסדר.
אני לא מסוגל לקבל את זה. שתראה את כל הדם, והאכזריות, ולא יהיה לך אכפת. שאינך מוכן לעשות דבר, רק להסתפק בהצדקות, בהגנה על מעשי הצבא שלך. זה קול השטן שגועש עכשיו בתוכנו.
אני כותב כדי לומר לך, שהמאבק הזה, לפני שהוא מאבק פוליטי או היסטורי או אידיאולוגי, הוא מאבקנו האנושי, על אנושיותנו, וכל מורכבות האדם קיימת בו - יפה ומכוערת. אל תבין אותי לא נכון, איני צדיק או כוהן מטיפני. לא הייתי רוצה שתביט בי כך. לעיתים, ובמיוחד כאשר אני בדיכאון, מופיעות במוחי מחשבות שהנפש לא מקבלת.
אתמול בערב הרגשתי חוסר-אונים גדול והפגזות בלתי-פוסקות הלמו סביבי. ביני לביני שאלתי: מה אוכל לעשות? אולי אני חסר אונים. קולי לא ישנה דבר.
ואולי אני כותב שטויות. נדמה לי שהעולם כולו מדבר בשפת הכוח. הכל בעזה לא הגיוני, ולא רק בזמן מלחמה. המציאות בעזה לא הגיונית לפני המלחמה, לא הגיונית בזמן המלחמה, לא הגיונית אחרי המלחמה. האם יפתר הסכסוך הזה רק כאשר תשתווה כמות הסבל בין שני הצדדים, והיקף ההרס והחורבן, ומספר הקורבנות? מה אני עושה, אסור לי לחשוב את המחשבה הזו -- אבל כך חושבים המנהיגים ואנשי הצבא. אתם רואים? גם אני לא לחלוטין חף-מפשע
ולמרות-זאת, ככל הניתן, אני עושה הכל כדי למנוע מהשטן בי, מהדכאון העמוק הזה - להשתלט עלי. התקלחתי, רחצתי ידיי, התפללתי. זה היה נעים. החזקתי את הטלפון ופתחתי יוטיוב, לשמוע מוזיקה שתסיח קצת את הדעת.
כשאני בוחר שיר, אני מנסה לבחון את רגשותי ולהתאים אותו אליהם. בחרתי בשיר Fragile, פגיע, של סטינג. הוא מתנגן בחדר: "ואולי במערכה אחרונה זו, אשמיע את טיעון חיי, דבר טוב לא בא מאלימות, ואף-פעם לא יבוא".
בעולם הפוליטי, כולנו מספרים או מטרות-אסטרטגיות או נזק-משני או קורבנות או חללים או גיבורים. אלו כינויים יבשים, מילים קרות שפוערות תהום ביננו לבין עצמנו. כך, נרגיש כאב ועצב רק דקות ספורות או שעות או אולי מספר ימים, והכינויים האלו, הם ישכיחו מאיתנו מי אנחנו - ולא נוכל עוד לראות את האחר, להרגיש אותו, באמת להרגיש, כמו שיכול כל אדם רודף שלום וצדק לעשות.
ובעולם הפוליטי, אתה צריך לבחור צד ולתמוך בו. אם הייתי עורך מחקר אקדמי או חברתי, הייתי סבור שחשוב שהמחקר ישען על שני צדדים ועל קולות של אנשים מגוונים. אבל הפוליטיקה, מלוכלכת כפי שהיא, דורשת ממך תמיד לבחור. ולמה? כי אם לא תבחר, הרי לא תשנה דבר. תנהג ברפיון. זוהי פוליטיקה.
עזה, על-אף האכזריות שבה, לימדה אותי דברים רבים. למשל, שכאשר מתגבר קול השבטיות והלאומנות, זוהי בשורה רעה, כי נעלמים קולות עדינים, של אמת - ונשארת רק המולה גדולה. ולכם, בעלי הקול העדין, קול של אמת, אגיד: אני אוהב אתכם. ואני יודע, אלו ימים קשים, "בוגדים" יטיחו בכם, חסרי רגש לאומי, לא-אנושיים. זה בוודאי לא חדש. בטחו בדרך. הם, מצופפי השורות ומגשימי היעדים הפוליטיים, משוכנעים שהם פיקחים, אך דרך מחשבתם תביא עלינו רק חורבן נוסף, וסופה להתנדף מן העולם, לאט לאט.